כבר הגענו לנקודה מסוימת, ממנה לא ניתן לחזור ואם אוכל ולו רק לתקופה קצרה לעצור את הטמטום הפושה, תבוא עליי הברכה לקראת כיפור בעקבות ניקוי אורוות משאריות הפרוגרסיביות המודרנית ושיפור השיח הבין אישי:
"אני מצטערת שעברת את זה, הוא נשמע כמו נרקיסיסט".
"שולחת חיבוק בהסכמה".
"זה לא שלך".
"מדייקים": בכל קונסטלציה.
"נשמע כמו גזלייט" או "גזליים" או יצאנו מטומטמים עד כדי כך שהצליחו בנקל לסחוט אותנו רגשית ואין לנו שום יכולת להתנגד: לא טוב לכם? לכו.
לא יודע מה זה "הסגברות" ואין לי עניין לדעת.
תרבות הווק: אני מכיר רק טבחים מדופלמים.
גברים שאומרים "היי".
גברים השותים בספל ואוחזים אותו בשתי ידיים.
אנשים מבוגרים המשתמשים באמוג'יס.
גברים בסקיני.
אלוהים לא ברא את הטייץ כדי שצלוליט ייראה מושך.
אין לי בעיה שתקראי לעצמך, גבר, אישה או נמר-דרקון. זה לא מחייב אף אחד אחר לא במחשבה ולא במעשה: ישנם גברים וישנן נשים, פעם במאות אלפי שנים מגיע מקרה גבולי כשל המתאגרפת שגם הוא מוכרע לכאן או לכאן מבחינה מדעית.
מדע גובר על רצונות.
את לא מוכרחה לגלח שחי, רגליים ושפם, אבל כשאומרים לך שאת דומה לדודו מפרפר-נחמד, אל תתלונני.
איינשטיין לא טבע את המשפט: "אי־שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות".
גברים שווים יכולים לומר, לכתוב ולעשות כמעט ככל העולה על רוחם והם ימצצו.
