הוא קיים אצל כל איש, משהו משך אותו לאהוב ולעתים אף לסגוד לכותב: באיזו קומפוזיציה ישב והאם אל-מול חלון ונוף מוריק, או שממון מדברי צהבהב ופלט מילותיו: אולי בדיו וקסת, מכונת כתיבה או עט נובע. אולי אמצעי מודרני כמחשב וכוס קפה לצידו. החשיבה המתכנסת בנוגע לזה - פנטסטית.
אני מנסה להתחקות אחר מסלול חייו, דרך משעולי האותיות ונבכי המילים. כמה מושקעות הייתה ביצירה, אני מצליח לדמיין חיי דלות וסבל אשר הפכוהו לסופר המוערך עליי ביותר. אני מצליח לדמיין אפילו את שולחנו הערוך, שופע כל טוב כשבחוץ שורר קור: בשר ודגים מעושנים.
זה היה לפני שידעתי שקיים עולם, לפני שהוריי נולדו. משהו שם שבה אותי, באילוסטרציה ובמילים. כרונולוגיה על-זמנית, משל פילוסופי אשר נמשך וכנראה מדבר על אהבה וחברה קפיטליסטית אוטופית ומהולה חלודה פוסט-אפוקליפטית.
אין זה דומה לתיאוריו הפיוטיים של הסה, מהביבים של בוקובסקי ומתיאורי הלילה הגדולים של רמארק, זה גם לא מזכיר את האריות האלגוריים של המינגווי. אך זה מיוחד ולוהט לא פחות, זה גורם לך להרהר לעומק במהותו של חור: כמה הוא ידע אי-שם ב1949, טרום עידן הגיבורים והנבלים, כמה אהבה וכאב נשפכו ממנו. משופע שנאה עצמית וימים תחת עץ התאנה, כשישב וכתב, אני מניח. כמה סבל הוא סחב בפיו בעת שכתב את קריוס ובקטוס.
