זו הייתה תקופה שחורה: כל אימת שאני מוצא עצמי מהרהר בהישגיי והתקדמותי, אני צולל אליה, כל חיוך מבתי הקטנה באמצע הלילה כשאני מכסה אותה: אל דלות מחשבה אפופת קדרות, במקום שכוח-אל הנבחר במחשבת תחילה על מנת לפרוש לזמן מה ולתקן את עצמי ממיני חידלון; להסתגף בדלת אמותיי, להסתגף עד כלות ולגזור על עצמי התבוננות.
גיל 27, תואר שני, תחילת החיים ורקוב מבפנים רקבון כה כביר, עד כדי כך שמקרין גם לחוץ, כלפיי העור: מתגרד ככלב מוכה פרעושים בעל כוחות מדודים להלחם: רובץ, מפעם לפעם מכשכש בזנב, מפעם לפעם מניד רגל, אולי הטפילים יפחדו וינוסו, אולי יעזבוהו במנוחה ואולי יסיימו את המלאכה.
טפיל על עצמי, מן תקופה שאתה מבין שיכולה להסתכם בתהום או התעלות. אפשרות שלישית אינה קיימת, לא ליד ולא בערך. אתה עצמך ובית נטוש למחצה, מפעם לפעם עכבר חודר אליו לחפש שיירי מזון של התוכי, אכל טוב ממך באותה תקופת עוני:
סדינים בלויים, ביוב עולה על גדותיו וקירות מתקלפים ויש בך מזה, אין בכך שמץ רומנטיקה או הרחבת תודעה, אין בכך יופי נשגב, ישנה רק התמודדות וציפייה למחר, למשהו חדש, לתקומה.
הגפתי ובדלתי עצמי מכל היכול להיות סובב, מכל היכול להיות קרוב. הגעתי לעומקים שלא ידעתי שיכולים להיות, לטוב ולרע. לבד, אני וקירות מתקלפים. סגפנות היא מחלה חשוכת מרפא; יש לדכאה, כה אני לומד ומעמיק גם שם: עד היום, כל פעם שטוב לי מדי, כל פעם שאני מאושר מדי, אני מוכרח להרוס משהו, תזכורת לימים הנוראים ולאותו בית ארור ומתקלף אשר התחיל מלידה, כנראה. לבנה נוספת מקיר החיים.
בתקופות השחורות למזלי, למדתי גם לבנות.