"אני חושב שלדתיים יותר קשה בעניין הזה. הרי מראש אנחנו פחות מודעים למיניות, אז לסוג כזה של רצונות מיניים? תשמעי, בתור ילד בן שתים-עשרה לא הבנתי מה יש לי, חשדתי שאני משוגע, אולי סוטה, אבל מה שאני זוכר הכי טוב מהתקופה הזו זה החוסר וודאות, לפעמים אפילו קצת קינאתי בבעלי נטיות הפוכות, רק משום שה"בעיה" שלהם ברורה יותר! כתוב בתורה נגד משכב זכור, עד לפני כמה עשרות שנים זה נחשב לבעיה נפשית, אבל אני? מה ידעתי על מה שיש לי? ביום שבו גלשתי לערכים בוקיפדיה של העולם הזה הייתי פשוט מאושר, זהו, זה רשמי, יש לי איזו נטייה, זה כבר לא איזה שד לא מוסבר שגורם לי להנות ממעשים הזויים, זה משהו מוכר, ברור.
אז גם הייתה לי אשלייה חזקה שהידע הזה ייתן לי את הכוח להתמודד נגד זה, טעות, הנטיות האלו חזקות ממני."
"סיפרת למישהו? בתור ילד?" לפי נימת דיבורה הבנתי שיש לה מה לספר לי בנידון הזה, וידעתי שהיא גם מצפה לתשובה כנה, זו הייתה רק הפגישה הרביעית, ועדיין לא חשפנו את כל ההיסטוריה האישית שלנו.
"כן" הודיתי "זה היה לפני הרבה שנים, חבר קרוב, באיזה מסגרת לימודים דפוקה, שנינו עזבנו את המקום הזה בסוף, גם זה שכמעט לא היה לשנינו חברים שם עזר, סמכתי עליו שישמור את הסוד שלי."
"איך הוא הגיב?" היא שאלה בסקרנות.
"אני לא זוכר לגמרי" חייכתי, "אבל משפט אחד שלו קשה לי לשכוח, הוא שאל, אחרי שהבין קצת, 'רגע, בשביל להביא ילד, אתה תצטרך לקשור את אשתך?'"
"או להיפך" היא צחקה.
"מה איתך? את סיפרת למישהו? בתור ילדה קטנה?"
"כן," היא מרצינה "לצערי, סיפרתי לילדה הלא-נכונה, ממרחק השנים אני דנה אותה לכף זכות, היינו ילדות קטנות... אבל עדיין, זה זיכרון כואב." היא לוקחת נשימה עמוקה "סיפרתי לה בסוד על הרצון המאזוכיסטי שלי, היא הבינה, בתמימות של ילדה קטנה, שבנות כמוני גדלות להיות נשים מוכות, וכפי שלימדו אותה לדווח על מקרים חריגים, היא סיפרה למורה, בראש של ילדה בכיתה ד' זה נתפס כאילו מישהו כבר מתעלל בי או משהו קרוב, למזלי, למורה לא היה מושג קלוש בעולם הזה, ונילית לחלוטין בלי לחשוד שיש משהו אחר, היא חשבה שאני מפחדת שאהיה אישה מוכה, כל הדרמה הזו הסתיימה באיזו שיחה קצרה באחת ההפסקות, היא הסבירה לי קצת על עולם השידוכים, על הזוגיות שלה, על הזוגיות של ההורים שלי - היא הכירה אותם די טוב, גם הם ונילים, כמובן - וסיפרה לי על החובות שגבר ישראלי מתחייב לאשתו מתחת לחופה... היא פירטה די הרבה, על איך שגבר אמיתי מכבד ומשרת את אשתו." היא עצרה לרגע, "במחשבה נוספת... אולי הצד הסדיסטי שלי התחיל להתפתח משם, הרעיון של גבר חזק שיכבד וישרת אותי מצא חן בעיניי."
באיחור שמתי לב למשהו נוצץ בעיניה ונבהלתי, היא הייתה על סף דמעות.
"זה פשוט..." הדמעות התחילו לזלוג "זו הייתה פשוט תקופה קשה, אתה יודע? הרצונות שהיו בי... כאילו ההתפתחות וההתבגרות לא מספיק קשים, חוץ מהקשיים שיש לכל נערה ונילית, אני הייתי צריכה להתמודד עם דחפים מוזרים ומנוגדים לגברים, לחטוף מכות והשפלה, מצד שני - לשלוט ולקבל, הייתה איזו מודעות מינית מסויימת במסגרות שלמדתי בהן, באחת האולפנות היו גם שיעורים - מעטים - על מיניות, אבל לא על הנטיות האלה, שיעורים ש... אתה יודע, אני חושבת שאפילו הווניליות בכיתה לא קיבלו מספיק ידע בשיעורים האלה."
היא המשיכה לבכות בכי איטי ומאופק, התאמצה להישאר בשליטה גם ברגש חזק... עצב.
זה היה זמן טוב להוציא את מה שהבאתי ולעלות קצת את מצב הרוח שלה.
"תראי... אנחנו רק בפגישה הרביעית, אבל הבאתי לך מתנה." דיברתי בעדינות ושלפתי מהתיק קופסא ארוזה בנייר מתנות "תכווני שזה לא נתינה לשם קידושין, ליתר ביטחון."
"מה?" היא חייכה אליי בחוסר הבנה.
"לפי ההלכה גבר יכול לקדש אישה בכל דבר שווה-פרוטה שהוא נותן לה במתנה, לכן חשוב לכוון במתנות שזה לא לשם קידושין, למרות שבדיעבד אין בעיה עם זה."
"אתה רציני?" היא לקחה את הקופסא והתחילה לפתוח בעדינות, הורידה משום מה את הסלוטייפ ולא קרעה את הנייר, כפי שבוודאי הייתי עושה אני.
"כן, בזמנו יצא לי לעזור פעם-פעמיים לבנות באוטובוס - בתקופה שעוד היה אפשר לשלם גם במזומן - ואז למדנו בישיבה את הסוגיות הללו, שאלתי רב על זה, אמר שבדיעבד אין שום קידושין." היא הייתה קשובה להסבר שלי, והפסיקה להוריד את הנייר.
"נו," הפצרתי בה בחיוך, "תפתחי, את תאהבי את זה."
היא המשיכה להתעסק בנייר, ואז, לאט לאט, שלפה את הקופסא הקטנה. עשויה מתכת אפורה ומבריקה בברק מסתורי, חיוך גדול התפשט על פניה מתחת לדמעות, היא הבינה מה יש בקופסא הזו.
היא פתחה את הקופסא, בפנים, נח קולר עבה מפלדה, מעוטר בציורי לבבות שחורים על רקע אפור מבריק, עם מנעול בצורת לב וזוג מפתחות, אני בעצמי ראיתי אותו מקרוב בפעם הראשונה, לא פתחתי את זה לפניה, קניתי על סמך התמונות, 'שווה כל שקל' עברה מחשבה במוחי, זה עלה לא מעט, וזו הייתה רכישה מוצלחת, היא אוהבת את הקולר הזה, אני רואה.
הוא עדיין בניילון, חדש.
"הוא כל-כך יפה" היא אחזה בו בהתפעלות "לי או לך?"
צחקתי למשמע השאלה המתבקשת, "למי שרק תרצי, הבחירה בידך."
באמת לא הייתי בטוח מה היא תבחר, הייתי סקרן לדעת.
היא הוציאה את הקולר בעדינות, פתחה אותו, חייכה אליי, ביד אחת הסיטה את שערה, וביד השניה ענדה את הקולר לצאוורה ונעלה אותו, בדיוק באותו רגע שנינו נזכרנו והבטנו במהירות לכל הצדדים, השטח ריק, נשמנו לרווחה, בחרנו מקום פרטי יחסית, אבל לא סגור.
"איך אני נראית?" היא חייכה אליי בביישנות, הקולר יושב עליה כאילו נוצר במיוחד בשבילה.
ההתרגשות המוכרת מילאה אותי מהר, "את נראית כמו מלאכית שבויה", הורדתי את עיניי והפסקתי להתבונן בה.
"הכל בסדר?" היא שאלה בדאגה.
"כן, אני פשוט רוצה להמשיך לשמור נגיעה... וכשאת נראית ככה... זה קשה פי מאה לפחות."
היא צחקה מכל הלב, ונשמעה כל-כך... שייכת.
