נמאס לי לברוח.
זה תמיד חזק ממני, האש, זה סביבי, מקיף אותי, אוכל בי.
"אתה מאמין בחלומות?" הדמות האדומה שואלת אותי מתוך הלהבות, זה חלום צלול?
"חלומות שווא ידברון" אני מצטט לה.
"אל תתחכם איתי" מפיה יוצא עשן סמיך, מסתנן דרך הניבים שממלאים את פיה "אתה יודע שזה לא המקרה עכשיו."
"חלומות זה השטח שלכם, הצד שלכם במציאות, לא שלי."
"החלטת לבוא אליי, להיכנס לעולם האפור שלי, אתה, שנלחמת כה רבות רק כדי להישאר טהור ימים ספורים... למה עשית את זה?"
"עשיתי די, התפללתי די, התאמצתי עד אפיסת כוחות וביקשתי מאלוקים שייקח ממני את היצרים האלו... ובקשותי שבו ריקם. אסור לי כבר להתעלם, אלוקים רוצה שאפסיק לברוח מהאש שלך, זה ברור, ו... אין לי בררה אלא להבין שהוא רוצה שארוץ פנימה, אל האש, אלייך, אל העולם השחור והטמא שלך, איני יכול לכבות את האש הזו, אז, בתפילה לאלוקים, אני בוחר לחבק אותה."
"אבל... אבל למה?" היא מלחששת, שולחת יד אדומה בעלת טפרים, עיניה כעיני העז, אישונים מאורכים, "למה שאלוקים ירצה שאחד כמוך יהיה איתנו?"
"אני שואל את השאלה הזו את עצמי מאז שהחלטתי להיכנס" אני נרתע מידה, "ו... בפשטות, כנראה שאלוקים רוצה שאהיה כאן, בטומאה, כי הוא יודע שאשאר נאמן לו, כי הוא ברא בי את הרצון להיטיב ולעזור."
"ולמה שתלחם בי ובעולמי?"
"יש בעולמך כאב, חוסר וודאות, רוע, אכזריות ובדידות... ובזה אלחם."
הצחוק שלה עושה לי צמרמורת, אי אפשר לטעות, זה לא מהעולם הזה, הצחוק הזה לא שייך לעולם שלי.
"אתה תמיד חוזר אליי, כמו חיה, בהמה, פרא, חוזר למקור החיים במוקדם או במאוחר."
"את ועולמך אינכם מקור חיי"
"לא?" היא מעמידה פני נעלבת "אז למה אתה בא אליי כמעט כל יום?"
אני שותק בחוסר מענה.
"או..." היא מתקרבת אליי, מלטפת אותי, "אל תרגיש רע עם עצמך, אמיץ שלי, הרבה באים לכאן, אתה לא רע במיוחד... תבין, בני אדם... אתם סוג של חיות, זה הכל, אין טעם בסבל של מוסר או ערגה ל... טהרה" היא פולטת את המילה בבחילה "אתה פרא, וזה טוב, תחיה, תהנה, תפעל, תתרבה ותמות, אלו חייך, פרא אמיץ שלי..." היא נצמדת אליי, מגרגרת, "קדימה... פרא, תן לי את הכוח שלך, תראה לי את כוח החיים שלך, ואעניק לך את תכלית קיומך... הנאה... עילאית..."
"חייתית." אני מתקשה לזוז.
"כן..." היא נכרכת סביבי.
"בהמית..." אני מרגיש את שרירי משתרגים בכוח, כוח... לא בציפייה, לא בעונג... זה... זעם.
"אני, לא, חיה!"
בכוח, בפתאומיות, אני הודף את השדה, היא כמעט מועדת אבל מתייצבת בלהבות עולות, "לא רוצה לתת לי..." היא צורחת בקול צרוד, "אז למי תתן את זה?! כאן, בעולם הטומאה?!"
היא צודקת, דבריה מחלחלים בי.
ובבוקר מצאתי כרית רטובה בדמעות.
