"...כי לא הייתה לי בררה!"
"מה זה התרוץ הזה?! תסביר!"
אני מנפנף בידיי בחוסר אונים "פשוט לא הייתה לי דרך אחרת."
איך הגעתי למצב הזה?
אני יושב בחלל לבן ורך, ענן, מולי יושב איש גוץ בחליפת עורך-דין, מולו, על השולחן, תיק מסמכים עב-כרס.
שאלתי אותו בהתחלה אם אני מת, הוא ענה שכעיקרון כן אבל זה לא סופי, ובכל מקרה צריך להתכונן למשפט.
אני לא זוכר בדיוק מתי התחילו הצרחות, מתי עבר הווה ועתיד התחילו להתערבב ולהתפתל, מתי גם מעט ההיגיון שנשאר יצא משליטה.
מה שנשאר לי זה זיכרונות של רצף האשמות ותגובות.
"...חיללת שם שמיים!" הוא הטיח בי.
"זה לא נכון!" נהמתי בחזרה, בכעס, כמעט בבכי, "לא עשיתי את זה!"
"כתבת תאווה!"
"לא פרסמתי תאווה לשמה! ערכתי ועידנתי ועיבדתי ואפילו וויתרתי על סיפור אחד, התאווה נשארה במחברת, פרסמתי סיפורים טהורים, נקיים, אני מבטיח! בדוק בעצמך! קרא! זימה לא תמצא, לא גסות רוח, לא מילים מטונפות, לא תיאורי-תאווה זולים, לא תשוקה לשמה, לא לשם תשוקה כתבתי... תביא את ההקלטות! "כל מעשייך בספר נכתבים"... אני יודע שתיעדו אותי בעולם האמת! תקשיב להקלטות שלי! התפללתי בעודי כותב, סיפור-סיפור, על כל אחד ואחד התפללתי שיהיה לשם-שמיים באמת!"
"לא נכון! כתבת סיפור אחד חסר ערך, מלבד תשוקה אין שם דבר! האם גם עליו התפללת שיהיה לשם שמיים?!"
"אני... לא זוכר, כנראה שלא."
"חטא!"
"אבל... לא פרסמתי, אפילו לא הקלדתי אותו ואין לי כוונה להקליד, זה מה שאמרתי לך כבר - על סיפור אחד וותרתי... למרות שזה הסיפור הראשון שכתבתי בדבר הזה."
אבל איך הגעתי למצב הזה?
"השחתת זרעך לבטלה במשך שנים!"
"נאבקתי ביצרי שנים, מה עוד יכולתי לעשות?!"
"מה?! מה עשית?!"
"התפללתי, נדרתי לצדקה, צמתי עשרות צומות, בכיתי ביער... שטפתי את גופי במים קפואים... טבלתי, פעלתי, בכל דרך נפשית ופיזית שיכולתי..."
"תתמצת!"
"אין בעיה..." נעצתי מבטי בעיניו, הזיכרונות שלי חוטא רדפו אותי, אבל אני יודע שעשיתי כמעט הכל, כמעט הכל, זה לא אשמתי, חטאתי, אבל איני חוטא.
"בתמצות, חוץ מלהתאבד או להתחתן, עשיתי כמעט הכל כדי לא לחטוא." הסברתי לאט, שיבין "...ושום דבר לא עזר."
"להתאבד אסור" אמר העו"ד השמיימי בידענות "אבל למה לא התחתנת?"
"למה? איך הייתי אמור להתחתן תוך כדי שירות קרבי ב######!?"
רק רגע, הזיכרונות חוזרים... שירות קרבי... כן, זה הסיבה שהגעתי לכאן, אבל... אבל איך...
רגע מה? הכעס עלה בי, הוא אומר שאולי הייתי צריך להתחתן רק כי...
"זו לא סיבה להתחתן." רשפתי בזעם אצור "להתחתן בגלל צורך מיני ורק בגלל צורך מיני זה להפוך את הנערה לחפץ, הייתי מעדיף למות."
הוא השתעל באי נוחות.
"זו מצווה להתחתן, אז לא רק צורך מיני היה לך שם."
"נכון, לכן נלחמתי להיות טהור, לפחות שבוע, לפני שניסיתי ליצור קשר עם נערה."
"והצלחת...?"
"כן, אחרי עשרות צומות, תפילות, מקלחות קפואות וטבילות, התבדדויות וטכניקות מנטליות, הצלחתי להשלים שבוע בקושי, רב, מאוד."
"וכמה זמן זה לקח לך?"
"בערך שנה, אחת השנים הקשות בחיי."
"וניסית ליצור קשר עם נערה?" הוא המשיך לחקור.
"כן, נערה שמהתחלה התאהבתי בה ונלחמתי ביצרי בעיקר עבורה, רציתי בכל מאודי לגשת לקשר איתה טהור ככל יכולתי."
"והצלחת?"
"לא."
השתהיתי, הזיכרונות הישנים עלו בי, ההלם, חוסר הרגש הפתאומי, ואז הדמעות, והמים... כמעט המשכתי ללכת את האבדון.
לא, לא רציתי להתאבד, ידעתי שזה יגרום סבל בל-יתואר לאנשים שאני אוהב. לא הייתי מוכן להתאבד.
אבל רציתי למות.
"מדוע לא הצלחת?"
"היא לא רצתה אותי, להתחתן כבר לא יכולתי, להתאבד לא רציתי, רציתי רק למות."
הוא השתעל שוב, בקול רם יותר.
"רציתי רק לתפעל ת'מעצור!!! אני נשבע!!!"
"יא חתיכת מטומטם!!! כמה פעמים אמרתי לכם לא להסיט קנה במטווח?!..."
"רק שלא ימות, אלוקים, רק שלא ימות בגללי..." בכי.
"סתמו ת'פה כבר! תנו לחובש תורן לעבוד בשקט! איפה הרכב פינוי?!"
התבוננתי על עצמי מלמעלה, הדם נספג בטקטית, בווסט, לעזאזל... המטווחים התרחקו מתחתיי, הרחק הרחק...
"תראה, אנחנו נעבור על החטאים שעשית בחיים שלך מהסוף להתחלה, טוב? אני רואה שאתה מגיע לכאן מאימון בשרות סדיר... טוב... זה דווקא מצווה..."
"לא בדיוק סדיר, הקפיצו אותנו בחזרה מחופשת שחרור... הגיזרה בערה, כרגיל."
"חופשת-שחרור... כן... טוב, אני רואה פה חשד לחטא."
"תיזהר במילים שלך."
"תירגע, אני העורך-דין שלך, לטובתך, מבין? אני זה שבונה לך קו הגנה בפני בית-דין של מעלה, לא אמרתי שעשית שם חטא, אמרתי "חשד לחטא", אולי כן ואולי לא, בכל מקרה הקטגור יקטרג, ואנחנו נהיה חייבים לענות, אני רק מקריא לך מהתיק שלך, בסדר? כתב כאן "חופשת שחרור - חשד לחטא" אתה יודע מה זה?"
"אולי..." אבל לפני שאפרט על הסודות שלי, רציתי להבין כמה דברים "תגיד לי, אני מת?"
"כעיקרון כן, נהרגת בתאונת אימון אבל זה לא סופי, ממה שאני רואה כרגע מבצעים לך שחלוף לנט"ן, בכל מקרה, זה לא חשוב עכשיו, אתה יודע על מה החטא שלך? החשד?"
כן, זה זה. אני בטוח.
ואני לא מפחד להודות בזה.
הצרחות הגיעו די מהר.
"תגיד אתה מטורף או מה?! נרשמת, באופן קבוע, לאתר זימה?! למה שתעשה דבר כזה?!"
"לא הייתה לי בררה!"
"מה זה התירוץ הזה?! תסביר!"
אני מנופף בידי בחוסר אונים, "פשוט לא הייתה לי דרך אחרת, רק בסוף השרות המטורף הזה, כששכבתי במיטה לבד, חופשי מהצבא, רק אז התחלתי לחשוב על על האפשרות שיש עוד דתיים עם נטיות כמוני ו... שאולי אצליח ליצור איתם קשר דרך האינטרנט, ו... נוכל לעזור אחד לשני... אז... חיפשתי... חרשתי את הרשת... במשך כמה ימים... והאתר הזה זה הדבר הכי קרוב שמצאתי!"
"טוב, טוב, אני מאמין לך ומבין אותך, אבל נצטרך לשכנע את השופט, אתה מבין? זה חתיכת מעשה חריג, בחור דתי שנרשם לאתר זימה, חייבים למצוא הסבר קצר ומשכנע כדי להצדיק את זה."
"רק רגע, ובחור חילוני שנרשם לאתר כזה, זה בסדר?"
"לא בסדר, אבל בחור כזה יקבל יחס טוב בהרבה ממה שאתה עלול לקבל, כי הוא "תינוק שנשבה" וייתכן אפילו שייצא בלי עונש או עונש קל."
"ודתל"ש שנרשם לאתר כזה?"
"אותו סיפור בגדול, עונש קל או אפילו זכאי, "תינוק שנשבר", יש להם הגנה עקרונית, הגנה שלך אין, נשארת דתי, תצדיק את זה."
"להצדיק את זה..." גלגלי מוחי מסתובבים במרץ "תגיד, הבנת כבר שזה לא אתר זימה רגיל, נכון?"
"כן, זה גם רשום לי, אתר בדס"מ."
"ואין אתר כזה מיוחד לדתיים, אז..."
"אז מה?"
"אז אם אלוקים היה בורא נטיות בדס"מ רק בחילונים, אז יופי, אבל הוא ברא את הבדס"מ גם בדתיים וחרדים... אז... איזה בררה יש לנו? אין אתר כזה מיוחד לדתיים..."
הוא מתבונן בי.
"נראה שעלית על משהו רציני מאוד."
"שיגן עליי במשפט בבית דין של מעלה?"
"אפילו יותר מזה, חכה רגע..." משום מקום מופיע בידו טלפון חוגה והוא מייד מתחיל שיחה ערה "כן... שמעתם אותו... העברתם את זה? יפה, מה הוא אמר? שזה נכון? יופי, אז... אה, כבר שלחתם מישהו למטה לסדר את העניין? טוב, טוב... אני ארמוז לו ואשחרר אותו... כן, להתראות ברקיע השביעי." ניתק.
"תראה... יש שינוי בתוכניות... אתה חוזר למטה, לעולם החומרי, מה שחווית אסור לך לספר, אלא אם כן תניח פתח לאנשים להאמין שזה רק דימיון גמור ולא קרה באמת... ותזכור את הסיבה שמחזירים אותך..." הוא משתעל "הבדס"מ לא סותר הלכה, אכן, חשוב שיהיה גם אתר כזה, נקי וטהור, לדתיים כאלו... אז... בהצלחה עם זה..."
"רגע, מה?" אני תוהה "כל הדרמה הזו ואתם מחזירים אותי? למה גרמתם לי למות מלכתחילה? מה הקטע עם זה?"
"כנראה סקרנת כמה אנשים כאן" הוא קם ולוקח את תיקו מהשולחן "רצו לשמוע אותך, מקרה חריג, למה אתה עושה את מה שאתה עושה, "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי"... במקומך הייתי מתפלל."
"רגע! הכל היה הצגה? לא באמת הייתי אמור למות?"
"נו," הוא זועף "הם כנראה ניצלו הזדמנות, זה הסיפור."
אני נשמט מהעננים ונופל, העו"ד השמיימי צועק לי משהו אחרון ואני לא מבין מה כי גם אני צורח בכעס "התפללתי! אני לא בחרתי ביצר הזה! למה שאהיה אשם?! מה יכולתי לעשות?! זה לא הגיוני...!"
תמשיך, חבר, אתה בסדר.
"... זה לא הגיוני בליסטית, הקליע פשוט עבר קרוב ולא פגע בשום דבר חיוני, שוב, לא הגיוני בליסטית, בחיים לא ראיתי דבר כזה וזה לא הפצוע ירי הראשון שלי, כאילו מישהו הסיט את הקליע מהמסלול ההגיוני..."
"הוא התעורר" אני שומע את הקצין שלי.
"#####" הוא פונה אליי "איך אתה מרגיש?"
"בסדר. יש לי משימה."
"איזו משימה? על מה אתה מדבר? אתה פצוע."
"תעשה לי טובה, תביא לי את המחשב או את הסמרטפון."
"בשביל מה מחשב עכשיו? אתה בטוח? נעזור לך במה שאתה צריך..."
"איזה יום היום?"
"שלישי..."
"אז תביא לי את המחשב, אני בטוח, יש איזו פינה שאני צריך לסגור לבד."