חודשים? לא, שנים.
שנים. נו, אני מחשיב את הזמן שנפגשתי עם וניליות, גם זה היה חיפוש, אולי חיפוש בכיוון מוטעה לחלוטין, אבל זה עדיין נחשב.
כמה זמן חיפשתי בעולם ה... סודי הזה? לא שנים, הרבה זמן, אבל לא שנים, זה לקח חצי שנה למצוא אותה, ועוד חצי שנה וקצת של התכתבויות זהירות מאוד, בניית אמון. חשדתי לאורך כל הדרך, ועד שלא אראה במו עיניי לא אאמין לגמרי, בחורה כמוני, דתייה, רגישה ו... בדסמי"ת, אחת שמצליחה ללהטט בין שני העולמות בלי להיפגע, עם אחת כזו, אולי אבנה את עולמי שלי, הרי גם אני להטוטן.
חשדתי לאורך כל הדרך, ואני עדיין חושד.
גם עכשיו, כשאני עומד במקום ציבורי, בולט, נושא סימנים שרק היא תדע לזהות.
בהתחלה רק היכרנו דרך התכתבויות, חשפנו פרטים טיפין-טיפין, ולאט-לאט, הלך הקשר הוירטואלי והתחזק, התחלנו לשתף אחד את השני בדברים מהחיים, דברים שלא קשורים לדת או לבדס"מ, אלא פשוט לחיים, רעיונות, תפיסות עולם, מחשבות על העתיד... לא אני ולא היא ידענו להניח את האצבע על התכתבות מסויימת שקבעה למעשה את תחילת התקופה, התקופה שבה הבנו שאולי, רק אולי, אנחנו מתאימים, אבל וודאי שאנחנו רוצים.
זה בא בצורה טבעית, כאילו מובן מאליו, או לא כאילו, שהקשר המיוחד שנוצר דרך התכתבויות אישיות באתר זימה זרם באפיק טבעי, משל היכרנו בתנועת נוער או התנדבות משותפת, ממש כרגיל במגזר הדתי-לאומי, מכירים, מדברים, מבינים, ו... כן, אחרי התלבטויות רבות, החלטנו לחשוף את הזהות שלנו, בדיקה מהירה העלתה שאנחנו לא מכירים ב"עולם האמיתי", אם כי ברור שיש איזה-שהוא קשר בחסות חוק הדתיים השלובים, אבל את זה תכננו לבדוק בדייט, השלב הבא אחרי הצעד אל-חזור של חשיפת הזהות.
זה היה מפחיד, בחיי, התכנון עצמו הזכיר לי -וגם לקח השראה- מתקופת השרות הצבאי, קבענו נוהל זיהוי, עבדנו על סד"פ (-סדר פעולות מתוכנן מראש), חשבנו ביחד על בלתמי"ם (-בלתי מתכונן, אירועים שלא תוכננו מראש).
והיום הגיע, יצאתי בבוקר מהבית, עליתי על רכבת, ירדתי, הלכתי למקום המפגש -מקום ציבורי והומה אדם בדרך כלל- נשענתי על בניין מסויים, אחזתי בחפץ מסויים, עכשיו רק נותר לי לאתר נערה דתייה, עם לבוש מסויים, שתיגש אליי, תשאל שאלה מוזרה אבל לא מחשידה - למקרה של טעות בזיהוי - ואני אענה תשובה מופרכת, תשובה שאף אחד לא יענה במקרה, רק אני, שתכננתי איתה הכל לפרטי-פרטים בהודעות אישיות באתר זימה לא עלינו.
וכשזה יעבוד ביננו, איך נספר להורים? לחברים? לספר שהכרנו באתר זימה של... אה... נטיות מיניות חריגות... טוב, זה יהיה לא טוב, בלשון המעטה.
בלב, כבר ידעתי ש"זה-זה", זה הזיווג שלי, לא יודע להסביר איך, אבל ידעתי, זו היא, כבר חשבתי על טכניקה פשוטה שבה שנינו נרשם לאתר היכרויות נורמטיבי בהמשך וזה יהיה סיפור הכיסוי שלנו, נדע מה לעשות, נסתדר.
רק לפגוש אותה סוף-סוף, אחרי שנים ארוכות של חיפושים ואחרי חודשים ארוכים של היכרות וירטואלית אבל עמוקה, רק לראות אותה באמת, לדבר איתה פנים אל פנים, לאהוב אותה בתור האדם הנפלא שהיא, ולא רק דרך המסך.
רגש ישן פושט בי בפתאומיות, אני מכיר את זה מרגעים מסויימים מאוד בשרות, רגש בלי שם, שילוב מזעזע של ציפייה, פחד מכישלון, והתרגשות נשלטת בקושי לקראת בואו של רגע האמת.
רגע האמת...
דמות נעצרת מולי פתאום, וליבי מחסיר פעימה, אני שלחתי לה תמונה שלי אבל העדפתי לא לקבל תמונה שלה בתמורה, רציתי לראות אותה בפעם הראשונה במציאות בלבד, וידעתי שאדע מייד, זו היא, והיא יפה בהרבה ממה שהעזתי לקוות.
היא ניגשת אליי, בחשש, בחיוך זהיר, ושואלת שאלה מוזרה.
אני עונה את התשובה המוכנה מראש.
הזיהוי הושלם, זו היא, זה אנחנו.
ואז היא פשוט מסתובבת ונמלטת משם.
נותרתי קפוא על מקומי, לרגעים חשדתי שדמיינתי את ההתרחשות כולה, שזה פשוט לא קרה באמת, הרי לא ייתכן שהכל קרה בדיוק לפי התוכנית שלי, לא ייתכן שבאמת נפגשתי עם האחת... ו... פשוט... היא הלכה.
אני לא יודע כמה זמן עמדתי שם, הלום, מסרב להאמין, מחכה להתעורר.
בסופו של דבר הבנת המציאות חלחלה אליי, חזרתי הבייתה, עדיין לא מבין ולא מעכל מה קרה שם בדיוק.
ומאוחר בלילה, אני מקבל ממנה הודעה.
אני כל כך מצטערת.
שום דבר שאכתוב לך לא יכול להוות תירוץ או סיבה מספיק טובה למה שקרה היום בבוקר. הבנתי את זה אחרי הרבה מאוד זמן עם עצמי היום, ולכן, הכי הגיוני והכי הוגן שאכתוב לך את האמת.
הבנתי שאני מפחדת.
להכיר ולצאת עם בחור שהכרתי באתר זימה? ברחוב? אני בקושי אמורה לדעת על אתרים כאלו, אז להכיר מישהו... משם?
ומה זה אומר עלייך? מה זה אומר עליי? למה אנחנו דפוקים? ההורים שלי, ואני מאמינה שגם שלך, החברות שלי, ואני מקווה שגם החברים שלך, לא הכירו ומכירים את הזיווג שלהם בדרכים האלו, למה אני שונה בזה? אני באמת רוצה להיות שונה, דווקא בזה?
רק היום, כשזה הגיע לרגע האמת, הבנתי את המשמעות.
אני מצטערת שהיית שם, אני באמת באמת מצטערת, הפחד ניצח, אני בדסמי"ת בדם, כמוך, אבל אין לי באמת בררה, אני לא אמיצה מספיק כדי ללכת בארץ לא זרועה, בעולם האחר, בבדס"מ.
אני לא מסוגלת להיות שונה כל כך מהקהילה ומהמשפחה שלי, אני לא יכולה! אני לא מסוגלת! בבבקשה, בבקשה, אני מתפללת שתבין אותי, תדון אותי לכף זכות, באמת האמנתי שאנחנו מתאימים, שאתה תהיה האיש שלי, שנשמותינו התפצלו משמיים רק כדי להתאחד כאן על הארץ. באמת האמנתי ורציתי, עד הרגע שזה הפך לאמיתי כל כך, עד היום בבוקר.
אני אחזור לעולם הונילי, בחריקת שיניים, בהרבה חששות ותסכול, אבל זה מה שאעשה, תבין, פשוט אין לי בררה אחרת, אני לא יכולה לעמוד ולהלחם נגד כל העולם.
ואני כל כך מתנצלת שהכרתי אותך, באמת, בעולם אחר, במציאות אחרת, אולי יכולנו להכיר בצורה טהורה יותר, ואולי גם להינשא.
אבל בעולם הסודי שלנו...
סודות סופם להתגלות, ואסור שיגלו את הסוד שלי, שלנו. אני מפחדת.
ולכן אני בוחרת לחסל את הסוד הזה וזהו זה!
אני בוכה עכשיו מול המסך, כותבת לאט כי האצבעות רועדות.
אל תחפש אותי, אל תנסה לשלוח הודעה, אני חייבת להתנתק מהעולם הזה, הפחד פשוט הורג אותי, פשוט הורג.
בבקשה, אהוב, תמצא את הכוח לסלוח לי, בבקשה.
אני רק בת אדם.
סליחה.
זה לא אמיתי.
זה לא אמיתי, אני קורא את ההודעה, שוב ושוב ושוב, כמו מכונה, רוצה להרגיש כמו מכונה, רוצה לא להרגיש, עכשיו אני רק מכונת קריאה שקוראת מילים שוב ושוב ולא מרגישה כלום, כלום.
אם ארגיש, אתפוצץ ואתפרק לרסיסים.
והאהבה שלי נשפכת החוצה מהלב אל הכבד והמעיים, ושם לא יודעים מה לעשות עם הדבר היפיפיה הזה, שנרקב והפך לרעל מבעבע, הם שמים את זה במיכל ענק וסגור הרמטית, ואז מוסיפים פתיל קטן, הם רוצים לפוצץ את זה, שם למטה, רחוק מהלב שלי והמוח שלי, לפוצץ את זה ולהעלים את זה.
אני רוצה להעלים את האהבה שלי לאישה הזו?
אני חוזר למכשיר, לאתר, ונכנס לפורפיל המוכר כל-כך, האהוב כל-כך, היפה כל-כך.
פרופיל לא קיים
לא קיים, לא קיים.
אני מכבה את המכשיר, ומדליק את הפתיל.
שנים, שנים, בכיוון מוטעה לחלוטין.
