משרד ריק, אבל זה לא מספיק לי, אני נעמד בקצה פינת הקפה, אין דלת, אין חלון, לא תהיה השתקפות ממשטח כל שהוא, אין צורך שמישהו יגלה שהדתי היחיד במשרד גולש ב'אתר זימה', הם לא יבינו, לא זימה אני מחפש.
פותח במהירות את החשבון, רובם ניצלו את ההפסקה כדי לשבת מחוץ למשרד קצת, בוקר ארוך, ויש עוד עבודה, כמו שהבוס טרח להבהיר למי שהשלה את עצמו אחרת.
הודעה חדשה:
ריבה אדומה:זה דורש ממני הרבה אומץ לפנות אלייך בנושא הזה, לפנות אלייך בכלל, אפילו לפנות למישהו, בנוגע לנטיות שלי לBDSM, כל צעד שלי דורש הרבה מאוד אומץ, אז תענה, טוב? רק תגיב איכשהו כדי שאדע שיש עוד מישהו כמוני בדבר הזה.
אני דתייה (ותודה לה' שאפשר לפתוח פה משתמש אנונימי, אחרת לא הייתי עושה שום דבר) ונמשכת חזק ל BDSM, פשוט אין לי עם מי להתייעץ, אין לי עם מי לדבר על זה, והשאלות שלי בוערות בי, כל יום וגם הרבה מהלילות.
אם גם אתה דתי, תוכל לנסות לענות לי?
המחשבות רצות בי בזמן שכל החבר'ה חוזרים למשרד, ידעתי! ידעתי, אי-שם יש מישהו שזקוק לעזרה, עזרה שלא יוכל לבקש אפילו מאנשים רגילים, לא הורים, לא אחים, לא רבנים, לרוב אפילו לא חברים. אני עובד מהר מאוד, אף אחד לא מבין את פרץ המרץ שלי, אבל שאר העובדים שמחו לסיים את העבודה מהר יותר וגם הבוס החמיא, דקות ספורות אחרי תום ההפסקה סיימנו את העבודה במשרד, ישבתי בשירותים, ועניתי:
### ####: כן, אני דתי ונמצא במצב דומה לשלך, אסור שידעו, אין לי שום כוונה לדעת מי את "בעולם האמיתי" שמחוץ לרשת, וזה חייב להיות הדדי.
את המשתמש שלי פתחתי, בין השאר, בשביל אנשים כמוך, דתיים כמוני שחיים את הנטיות האלו.
אני לא מומחה, אבל את מוזמנת לשאול, לחלוק ולספר, אם אדע מה לענות אעזור ככל יכולתי.
כשאני הבנתי שיש עוד דתיים כמוני (ולפי ההיגיון, יש לא מעט מאיתנו, אגב.) חיפשתי מישהו שאוכל להתייעץ איתו באנונימיות, ספציפית על השילוב של BDSM והדת, לא מצאתי.
לכן, בלית בררה, הפכתי אני לכזה.
יום למחרת קמתי מוקדם, פתחתי את הפלאפון, וואו, היא שלחה הודעת תגובה באזור ארבע לפנות בוקר.
ריבה אדומה: זה פשוט כואב לי כל לילה מחדש, אני לא הגעתי עדיין ממש לגיל של חתונה ואני גם לא יודעת אם בכלל כדאי לי לחכות לזה, קראתי המון על BDSM, ויש לי נטיות כאלו, מה אעשה עם זה? זה לא משהו שאפשר לחשוף באתר היכרויות ואפילו, אני חושבת, בפגישות שידוכין, אז מה אני אמורה לעשות? להמר? לקוות שבמקרה אתחתן עם מישהו שיתענג מלקשור אותי, מלהכאיב לי? זה מחלה? משהו שאפשר וצריך לרפא? מה זה אומר עליי? זה מלידה? אנשים סאדיסטים הם גם אנשים טובים? זה קשור אחד לשני בכלל?
עכשיו ברור לי שלא אצליח לחיות עם מישהו שלא מתאים לנטיות שלי, זה אומר שהאחד שאלוקים העיד לי גם הוא עם נטיות BDSM, נכון? אלוקים רוצה שיהיה לי טוב, אז יהיה לי טוב, נכון? קשה לי לבד, כואב לי לבד, וזה לשם שינוי לא כאב שאני נהנית ממנו.
אני מצטערת על כל השאלות, בכיתי חצי מהלילה כשכתבתי את זה, תנסה לענות על חלק, טוב?
החדר חשוך, אני עדיין עייף ומטושטש כשאני רושם תגובה באווירת החושך, תגובה דרמטית יותר משרציתי, נו, אמת לפנים על הבוקר, לא הצלחתי לענות על מבול השאלות שלה, אבל אני באמת מקווה שעזרתי.
### ####: אני לא אשקר לך.
אף אחד חוץ מאלוקים לא יודע אם יהיה לך טוב.
והוא, גם אם תבכי עוד לילה שלם, לעולם לא יספר לך.
אל תחיי באשליות, לא תקבלי אותן, לפחות לא ממני. אבל אל תאבדי תקווה. תביטי פנימה, אל ליבך, תתבונני בעצמך, בת אדם.
מי את? מה חייך?
את רוצה שיהיה לך טוב, כמו כולם, אין לך בררה אחרת.
לא, זה לא מחלה, ככל הידוע לי אין דרך "לרפא" את זה, זה לא אומר עלייך -או על כל בדסמ"י אחר- שום דבר על האופי, זה עוד פרט באישיות, כמו לאהוב אוכל מסויים ולא אחר, זה הכל, הכל בסדר.
מקווה שעזרתי, וכמובן מוזמנת לשאול מה שתרצי עוד.
באמצע הלילה קיבלתי עוד הודעה מבולבלת.
ריבה אדומה: אני לא יודעת למה אני כותבת לך עוד בעצם, די ענית על השאלות. תודה.
אולי פשוט כי כואב לי.
הבדידות, ה... תשוקה, זה כואב לי, לא פיזית.
הלילה... שוב לא מצליחה להרדם, המיטה שלי מרגישה לי כמו בור שאני נופלת לתוכו.
אולי זה אופייני לגיל שלי, אבל עדיין אני מרגישה מיוחדת: בימים האחרונים יש לי הרבה מחשבות על החיים, למה נבראתי? למה העולם נברא? מה אני בדיוק? מי אני?
מה משמעות החיים?
אהבה? שלמות? אושר?
אין כאן אהבה, לא מספיק, שלמות... אושר...
טוב, נסחפתי, אני אפסיק עכשיו.
### ####:
אין לי תשובות
רק שאלות
קצת יותר קשות
מלהיות או לא להיות
שיר יפה, לא?
השראה בשעות הקטנות של הלילה... זה בית אחד, מעניין אם אמצא לו המשך.
ולעניינו, קחי תרגיל נחמד-ותשמרי על ראש פתוח!- מוכנה?
דמייני את עצמך בעוד כמה עשרות שנים, עומדת למות, גוססת, אבל צלולה, חושבת על כל מה שעשית בחיים האלו, פרט-פרט.
על מה תתחרטי? משהו שעשית? אולי, משהו שלא עשית? בוודאי.
את יכולה להתעלם מהשאלות, לנוח בבור שלך ולחכות שזה יעבור, וככל הנראה זה יעבור, גם אני הייתי שם, גיל ההתבגרות, סוג של, תאמיני לי, יעבור ואם לא, ייטשטש, יידעך, יישכח לאט-לאט.
ואת יכולה לנסות ולפתור את השאלות הללו.
לקחת את הכאב ולהרגיש שהוא משחיז אותך, משנה אותך.
לשכב בבור שלך ולהתאמץ למצוא את הדרך החוצה.
בעתיד, עם הניסיון שלך, תוכלי לעזור לאחרים.
וכשתגיעי לסוף החיים, תוכלי להסתכל אחורה, על מה שעשית ועל מה שלא.
חרטות מן הסתם יהיו שם, את בת אדם, לא מלאך.
אבל על מה תתחרטי יותר?
