אני כותבת

את הרופאה שלי

אני אפילו לא צריכה להגיד לה, כל פעם שהיא שולחת אותי לבדיקות דם היא גם שולחת אותי לבדיקות למחלות מין

מושלמת נשבעת

**אני לא אובדנית באופן אקטיבי ואני הולכת לישון עכשיו אז לא לדאוג לי תודה**

 

וואו

אני מרגישה ככ גרוע

כל-כך

אני מרגישה חסרת כוחות ואנרגיה, עייפה מנטלית, מרוקנת. חסרת חיים.

אני מרגישה חסרת חיים.

אני פה אבל אני לא פה. אני כלואה במציאות שקרתה לפני שנים ואף פעם לא נגמרת. ובמציאות הזו אני מתה מבפנים. במציאות הזו הסוף הגיע, ונגמר, ואני ריקה וחסרת נשמה.

ובימים האחרונים אני באמת התנהגתי כמו מתה מהלכת. חסרת מצפון ומצפן, חסרת כיוון, משתלחת בכל מה שזז.

וזה הגיע להם כמכלול, אבל האם זה הגיע להם כאנשים פרטיים? האם החטא שלהם באמת היה כל-כך נורא?

אני מרגישה מתה. מיי כמיכל רומנס ביקשו להבטיח שלא אאבד את האור מאחורי עיני, והאמת היא, שאני חושבת שאיבדתי אותו. ואני לא יודעת אם הוא אי פעם יחזור. אני לא חושבת שאיבדתי אותו היום. אני חושבת שהוא אבד לפני שנים. אבל היה ניצוץ, וגם הניצוץ הזה כבה בשבועות האחרונים.

אני רוצה להיות אהובה אבל לא מאפשרת לאף אחד לחדור את המגננות שלי. אני רוצה לקבל עזרה אבל אני לא מוכנה להיות פגיעה. אני רוצה לאהוב, אבל אני לא מעזה להרגיש. אני רוצה להרגיש שייכות, אבל אני לא מוכנה להתחייב, אני מאבדת עניין מהר מאוד. אני רוצה להרגיש בטוחה אבל מסרבת לשחרר ולאפשר למישהו אחר להגן עלי. ואני קלירלי לא מצליחה להגן על עצמי.

באלי שישחררו אותי ויתנו לי למות ויקראו להתאבדות שלי המתת חסד. אבל גם באלי לחיות. באלי שמישהו יציל אותי מעצמי, שמישהו יעצור את הטירוף הזה. אני לא אעשה שוםדבר כדי להתאבד, אני פשוט, גם לא רואה אף אחד מנסה להוציא אותי מהבור שנפלתי לתוכו. ואני לא בטוחה שאצליח לצאת ממנו לבד.

אני עייפה. אני פשוט כל-כך עייפה.

אני שונאת את המשפט המגעיל הזה בין מענה על הצרכים השונים שלי שקפיטליזם יוצר לי.

נתחיל בזה שהמדינה מכריחה אנשים עם קצבאות להיות עניים. הקצבאות (מדברת על המלאות כמובן, 100 אחוז אי כושר עבודה) הן בערך שני שליש משכר המינימום, שגם הוא מאוד מאוד נמוך ביחס ליוקר המחיה והדיור במדינה, מה שחייב נכים שלא מסוגלים לעשות את זה לצאת לעבוד.

עכשיו, הקטע המצחיק הוא, שהם מגבילים לך כמה אתה יכולה לעבוד. כלומר, מהרגע שאת עוברת את ה6000 הם מתחילים להוריד לך את הקצבה, מה שיוצר מצב שבו את יכולה לעבוד קשה ולקבל העלאות וקידומים ועדיין לצאת עם אותה הכנסה סופית פחות או יותר. 

עוד טריק חמוד שביטוח לאומי עושה, זה שאם את מתקרבת אפילו לסכומים הללו, הוא מוריד לך את אחוזי אי כושר העבודה, ובכך מקטין את הקצבה שלך. מה שיוצר מצב שבתכלס להרוויח למעלה מ4500 שם אותי בסיכון, כי בתקופות בהן אני לא מסוגלת לעבוד עקב הנכות שלי, אני זקוקה לקצבה מלאה ולפתוח חסכונות כדי לסגור את החודש.

זה משאיר אותי עם גג 9000 שקל בחודש, שצריכים להספיק לי לדיור, למצרכים לאוכל, ולחיי היומיום. עקב המצב הנפשי שלי גם לא בטוח לי לנהוג, ואין במדינה הזו תחבורה ציבורית מתפקדת מחוץ לתל אביב, מה שמחייב אותי לגור בעיר מאוד יקרה. ואין לי סיכוי לעבור את זה. לעולם כנראה. כי להקטין את הקצבה משמעו לשים את עצמי בסיכון ממשי ובעוני בלתי אפשרי בתקופות בהן אני לא יכולה לעבוד, ולצערי יש חודשים כאלו.

 

כרגע אני מתלבטת בין להרגיש כמו עצמי ולתקן את הצבע בשיער שהתחרבש לי, לבין החסכונות שלי שמוקדשים לדברים שצריכה (טאבלט ללימודים שמתחילה בקרוב, מטען ללפטופ שאבד לי, חופשה שלא לקחתי כבר שנים), לבין חוג ספורט שלמען האמת הפיזיותרפיסטית די אמרה שאני חייבת לעשות כדי להפסיק לנקוע קרסוליים.

וזה בלי להזכיר אפילו את העובדה שהנכות שלי גוררת יותר הוצאות, כמו מאות שקלים על תרופות קבועות, וולטים כי לא תמיד אני מסוגלת לבשל כתוצאה מהנכות שלי, ומוניות, כי תחבורה ציבורית היא כמעט בלתי אפשרית עם הנכות שאני מתמודדת איתה.

 

אני ליטרלי בקושי סוגרת את החודש תודות למדינה המזדיינת הזו ולמדיניות הקצבאות שלה. ישבתי עם יועץ כלכלי והוא ליטרלי אמר שאין מה לעשות ואין לי שום מרווח תמרון בתוך התקציב שלי.

 

זה מתסכל, ומכעיס, ופוגע במוטיבציה שלי לשתף פעולה ולהיות משתתפת פעילה בחברה ובשוק העבודה.

כי העניין הוא, שהפנטזיות שלי יביאו לי את כל האנשים הלא נכונים. המסוכנים, אלה שלא יכבדו את הגבולות שלי. שלא יראו אותי.

כי עמוק בפנים, אני רוצה שלא יראו אותי לפעמים. אני רוצה להיות רק חור לזיון. 

ועמוק בפנים, אני רוצה שתזלזל בי, ותדבר אלי מגעיל, ותכאיב לי, ותשתמש בי, ולא תתן לי לנשום.

אני רוצה שלא תתן לי לנשום.

מחרדה או מהתרגשות או מפחד. מאימה אולי. אני רוצה שתסרסר בי, אני רוצה שתהפוך אותי לאטרקציה המרכזית בכל ערב חברים שלך.

אני רוצה שתחנוק אותי פיזית, עם הזין שלך, ולא תשחרר, גם כשאני משתנקת לאוויר, גם כשהרגליים שלי נאבקות באוויר בנסיון להשתחרר, גם כשקשה לי. במיוחד כשקשה לי.

אני רוצה שיהיה לי קשה.

הכול כל-כך קל לפעמים, ואני רגילה לקשה. החיים שלי היו קשים. והשגרה הזו, היא קלה לי מדי, היא ברורה לי מדי, היא צפויה לי מדי. היא משעממת אותי.

אני רוצה שתוציא אותי מהשגרה הזו.

אני צריכה שתוציא אותי מהשגרה הזו.

אני צריכה להרגיש משהו. כואב, וקשה. שיגרום לי להרגיש כמו הילדה הקטנה שהייתי. כי כשזכרונות הילדות שלכם הם האוכל של אמא או סבתא, שלי הם להיות חסרת אונים וכאובה. ועם כמה שזה דפוק, לפעמים אני מתגעגעת לזה. אני צריכה לדעת שזה שם. ואני יודעת כשזה כואב. כשזה ממשיך לכאוב. כשזה לא מפסיק לכאוב. אני צריכה להרגיש משהו. כל דבר. 

 

והמקומות האלה? 

הם באמת מפחידים אותי.

אז אני סותמת את הפה, ואני לא משתפת בפנטזיות.

 

 

כן, אני פוסטראומטית

כן, ישלי did

אבל אני לא שברירית, להפך

התמודדתי עם כל השיט שיש בעולם ושרדתי

אתם באמת חושבים שסשן איתכם יהיה מה שיקריס אותי?

אזהרת טריגר//אונס ואלימות, פוסטראומה 

 

 

שונאת את המיליטריזם פה

שונאת את הזלזול בפוסטראומה מגורמים אחרים

אני עברתי שנים של הרעבה, איומים בסרסור מגיל מאוד צעיר, אונסים ברוטליים (ברמה של לצרוח ולהיאבק והבנאדם מחזיק אותי וממשיך), אלימות קשה, חטיפה, סכנת חיים ממשית בכמה מקרים טובים וזה רק על קצה המזלג, בגדול.

האמת, שאמא שלי ואחותי פיתחו סימפטומים פוסטראומטיים רק מלהיחשף לחלק מהסיפורים והתמונות. אני אשכרה עברתי את זה.

כשאני מנסה לדבר על מה שעברתי זה קשה לכם מדי לשאת, אבל כשאני אומרת שזה חמור כמו כל טראומה אחרת ואני מבינה מה פוסטראומטיים אחרים עוברים פתאום אני תקועה בתוך התחת של עצמי. אני צריכה לתת אזהרת טריגר על רוב מה שעברתי בחיים, אבל זה לא חמור כמו אנשים שהיו במלחמה.

רוב האנשים בעולם הזה לא היו שורדים עשירית ממה שאני עברתי. די לזלזל בפוסטראומה לא צבאית.

כן, הם גיבורים. גם אני.

אוף

אוף אוף אוף

אני באמת שמחה לשמוע על סשנים טובים של אנשים

אבל אני מקנאה

חודשים שלא היה לי סשן באמת בריא וטוב

וזה חסר לי

זה שורף לי כבר

הצורך

להיות על הברכיים

לחבק למישהו.י את הרגליים

לכאוב, להתענג, לפחד, להתרגש

להרגיש

האמת היא, שאני אוהבת מאוד מהשיר הזה, וכנראה מפרשת אותו מאוד אחרת ממנה.

אז בואו נפרש אותו ביחד :)

 

 

 

"אחרי שסיפרתי לכל העולם

לכל העולם מה עשיתי

עם איזה מפורסם הייתי"

 

גם אני סיפרתי לכל העולם. כשנוצלתי מינית על ידי גברים מבוגרים כולם ידעו, ושתקו. כולם העלימו עין. כולם התנהגו כאילו זה לא קורה. וכן, עשיתי המון טראומה דאמפינג, כי כל החיים שלי היו טראומה אחת גדולה באותה תקופה, ולא ידעתי לאן לשפוך את כל מה שאני לא מצליחה להכיל.

 

"הפרעות אכילה רזיתי

אני ריקה מתמיד

והייתי רוצה לשטוף את הנפש עם מים

לצרוח שכל העולם יזדיין

וללכת לישון צהריים"

 

הפרעות אכילה? הייתי שם. בולימיה של 17 שנים, מילדות. גם אני ריקה, כל הזמן, והריקנות הזו מכלה אותי. ומי כמוני יודעת מה זה לרצות לשטוף את הנפש עם מים. כי כשהגוף אף פעם לא מרגיש נקי, את רוצה לקלף אותו ולהישטף מבפנים. גם לי בא לצרוח, בכל הכוח. נשבר לי מהעולם הזה, מכולם. אני רק רוצה לנוח.

 

"אני נשארת עם אמא כי אם לא אני

היא לבד אני לא מפגרת

אני מוצאת הגנה בגברים רעבים

כי עם אבא אני לא מדברת"

 

אני נשארת עם אמא כי היא מחזיקה אותי תלויה בה כלכלית, ומתנה את היכולת שלי לטפל בעצמי בלהיות איתה בקשר. אני מוצאת גברים שפוגעים בי ומנצלים אותי כי אין לי מושג מה זו אהבה של גבר, אבא שלי נזכר שאני קיימת כשהייתי בת 15 בערך, הרבה יותר מדי מאוחר. והחלק הכי מגוחך, הוא שהוא הצליח לא להיות שם בשום צורה בזמן שהוא ישן איתי באותו בית, ורוב הזמן הוא פשוט השאיר אותי עם אמא שלי, שהיתה מאוד לא יציבה באותה תקופה ומתפרצת עלי.

 

"בגדול

אני יודעת את הכול"

 

אני באמת יודעת הכול. אי אפשר לטפל בי כי אני יודעת הכול. המטפלים מנסים אבל הם לא מצליחים לחדש לי כלום. עשיתי את כל המחקר, למדתי, עיכלתי, הבנתי. אבל אני לא מצליחה להיות נוכחת רגשית בכל הדבר הזה, אז כלום לא עובד.

 

"והנשמה שהחזרת בי

שבאה לבקר אותך בלילה

לא רוצה לחזור

בחוץ כולם משוגעים

ואני ילדה של אמונה"

 

דוגרי? גם הנשמה שלי לא רוצה לחזור. כשאני ישנה אני לא הולכת לאלוהים, אני ישר נזרקת לחלקת השטן. הסיוטים שלי מבעיתים ברמות שלפעמים אני מעדיפה להשאר ערה גם כשגמורה מעייפות. ואפילו מזה, אני לא רוצה לחזור. כי החיים שלי מפחידים יותר מכל סרט אימה או סיוט שהמוח של מישהו יכול להמציא. בחוץ כולם משוגעים. מאמינים בשטויות בחירוף נפש. מקריבים את החיים שלהם למען אידיאלים שלא שווים את זה. תוקפים ופוגעים בכל מי שאחר או שונה או נוח לניצול. ואני לא רוצה. אני פשוט רוצה לנוח, לנצח. לא בקטע אובדני, בקטע של, לצבור כוחות מנטליים.

 

"ואני הולכת לאיבוד

ולא תמיד אני מוצאת אותך למעלה

תן לי איזה אור

ותלמד אותי לזכור

שאני ילדה של אמונה"

 

אני מרגישה שאני תמיד הולכת לאיבוד, ואני אף פעם לא מוצאת אותו למעלה. הוא לא היה כשעברתי התעללות פיזית, רגשית, ומינית בילדות המוקדמת. הוא לא היה שם כשניצלו אותי גברים מבוגרים. הוא לא היה שם כשעשו עלי מניפולציות ושיקרו והעמידו פנים שאכפת להם כדי להשתמש בזה כנשק נגדי. הוא לא היה. ואני רוצה להאמין שזה כי אין אותו, אבל לפעמים, אני מקווה שהוא עוד ישלח לי איזה קרן אור, כי אני הייתי ילדה של אמונה.

 

"אחרי שלימדתי את כולם לכתוב להיטים

עם בית של ראפ

שמעתי שזאתי וזאתי וזאתי

עושות בדיוק את אותו הדבר"

 

וזה בדיוק הקטע. זה לא משנה כמה אני אהיה מוצלחת, תמיד יהיו טובות יותר וטובים יותר או כאלה שישתוו ואני אף פעם לא מנצחת במירוץ המטופש של החיים. אני מדדה מאחורה, מתנשפת, מזיעה. אני טובה מדי, אני נותנת מעצמי, מלמדת, מכווינה, מחנכת. ומה שאני מקבלת בתמורה הוא ניצול של הכוח שנתתי להם נגדי.

 

"זאת לא בוכה

זאת מקנאה

זאת לא כותבת שירים היא קונה

גדלתי בלי אבא בבית שבור נשמות

בחיים לא תהיו אודיה"

 

ועדיין, עם כמה שאני מדדה מאחור, אתם לא הייתם שורדים את החיים שלי. אתם פשוט לא. אתם לא הייתם שורדים את האבא שלא התייחס, את האמא שהתעללה רגשית ואיימה לשלוח אותי לרווחה או לזנות, אתם לא הייתם שורדים את הילדים האכזריים שהחדירו לי אצבעות בכוח וצחקו, אתם לא הייתם שורדים את הגברים שניצלו אותי ואנסו אותי בכל דרך אפשרית, אתם פשוט לא הייתם שורדים. אתם בחיים לא תהיו חזקים כמוני. ואני שמחה על זה, כי זה אומר שלא עברתם את השיט שאני עברתי, אבל אתם בחיים לא תגיעו לרמה שלי. אתם פשוט לא.

 

"והייתה חברה ששברה לי את הלב

לא ידעתי כאב עם בנות"

 

עם האקסיות שלי אני בקשר חברי טוב עד היום. אבל עם חברות לשעבר? לא. הן שברו לי את הלב. באמת. הן לימדו אותי מה זו נטישה אמיתית, מה זה להיות לבד מול כל העולם, גם מול האנשים שהבטיחו לאהוב אותך ולשמור עלייך מכל משמר.

 

"אל תקטין בן אדם ליד כל העולם

אתה לא תהפוך לגדול"

 

אתם יכולים עד מחר להקטין את מה שעברתי, אבל עברתי דברים בלתי אפשריים, שאף אחד לא צריך לעבור. זה שניצחתי אתכם בקרב הטראומה המטופש הזה לא אומר שאתם צריכים לנסות להקטין את הטראומות שלי. יש לגיטימציה גם לטראומות שלכם, אפילו אם אתם לא מקטינים את שלי ומבינים ששלי גדולות יותר. פשוט תסתמו, באמת.

 

"ומאז אני קצת מבולבלת

שונאת את עצמי ופגועה מכולם

ואיך יש לה הכול

והיא עדיין רוצה את שלי

ריבונו של עולם"

 

כן, אני מבולבלת ופגועה מכולם, כי כל מי שאי פעם סמכתי עליו פגע בי בדרך כזו או אחרת. ולא באלי יותר לסמוך, לא באלי להכיר, לא באלי כלום. נמאס לי מקנאה, מצרות עין, מתחרותיות רעילה. נמאס.

 

"והנשמה שהחזרת בי

שבאה לבקר אותך בלילה

לא רוצה לחזור

בחוץ כולם משוגעים

ואני ילדה של אמונה

ואני הולכת לאיבוד

ולא תמיד אני מוצאת אותך למעלה

תן לי איזה אור

ותלמד אותי לזכור

שאני ילדה של אמונה"

 

"לפעמים, ככה לפעמים

לא יודעת למה ועל מה כולם עפים

אני של החיים ילדה של החיים

בא לי לעלות למעלה לחבק את אלוהים"

 

גם אני לא יודעת למה ועל מה כולם עפים. הכול כאן רקוב מהיסוד. אין שוםדבר טוב באמת בעולם המזדיין הזה. הכול אינטרסים המניפולציות מגעילות. בא לי להגיע למקום טהור, נקי, שלם. בא לי לעלות למעלה ולהשאר שם, איפה שאין אנשים רעים..

 

"והנשמה שהחזרת בי

שבאה לבקר אותך בלילה

לא רוצה לחזור

בחוץ כולם משוגעים

ואני ילדה של אמונה

ואני הולכת לאיבוד

ולא תמיד אני מוצאת אותך למעלה

תן לי איזה אור

ותלמד אותי לזכור

שאני ילדה של אמונה"

מהמדינה הזו

מהעולם הזה

מגברים 

מנצלנים.ות

מאנשים שמעדיפים להסתכל לצד השני בזמן שאחרים נפגעים

מההצדקה הבלתי פוסקת של אלימות

מהחיים

 

לא בקטע של גברים הם בהכרח רעים או תוקפים, גם את זה ישלי כתוצאה מטראומה אבל אני מבינה שזו תוצאה של טראומה ושיש גם גברים אחלה, מעטים, אבל יש.

אני שונאת גברים כמכלול. אני שונאת את הפריוויליגיה שנוטפת מהם. אני שונאת את הצורך להגיב ולהביע דעה ולתקן על כל דבר, גם אם הם מדברים שטויות גמורות ואין להם מושג על מה הם מדברים. אני שונאת את הנטיה לאלימות שהם מוסללים אליה (שוב, לא כולם אלימים, אבל לשם הם מוכוונים חברתית מגיל אפס). אני שונאת את חוסר התקשורת ואי ההבעה של רגשות מורכבים יותר מכעס. אני שונאת את זה שהם יותר גדולים וחזקים פיזית, ואת הפוטנציאל והרבה פעמים היישום של שימוש בכוח הזה כנגד קבוצות מוחלשות. אני שונאת את האמונה העיוורת שלהם במערכת, שנובעת החוויות חיוביות שרק להם יש איתה. אני שונאת את זה שהם לא פוחדים כל הזמן מאלימות פיזית ומינית ונשים כן. אני שונאת את ההתעקשות שלהם לדבר על תלונות שווא כל פעם שמישהי משתפת מה היא עברה, תוך התעלמות מוחלטת מהסטטיסטיקוץ האפסיות של תלונות כאלה. אני שונאת את זה שכשמראים להם שמשהו פועל לטובתם בעולם הזה, ונגד קבוצות מוחלשות, הם מפרשים את זה כתקיפה נגדם.

 

אף אחד לא רוצה מיזאנדריה. אנחנו מבקשות שוויון. אנחנו מבקשות דברים בסיסיים כמו שכר שווה, בטחון פיזי ורגשי, חופש פעולה זהה, מערכת חוק שמגנה עלינו מתוקפים, יחס שווה והבנה רפואית גם של הגוף שלנו.. באמת, דברים בסיסיים, שאתם אפילו לא מבינים שאתם מקבלים מרוב שהם מובנים מאליהם.

זה שאנחנו בעד לקדם את עצמנו, לא אומר שאנחנו מנסות להוריד אתכם.

הפטריארכיה פוגעת בכם בדיוק כמו שהיא פוגעת בנו. תתאפסו על עצמכם ותצטרפו למאבק, במקום להלחם בו.