אני כותבת

באמת היה לי עכשיו התקף חרדה שבמשך שעה לא יכולתי לזוז או לדבר ופשוט שכבתי במיטה בעיניים עצומות ורעדתי?

באמת לא יכול להיות לי טוב?

באמת אני הולכת רק אחורה?

באמת?

כשהייתי ילדה גיליתי, שאם אני מקיאה, אני לא צריכה להיות בבית הספר. למי שלא קורא.ת אותי קבוע - אני עברתי בבית הספר חרמות ובריונות, והתעללות מינית לצילם. מהר מאוד זה הפך להרגל - מגיעה הפסקת אוכל, אני אוכלת, יוצאת לשירותים, מקיאה את מה שאכלתי ומדווחת למורה שהקאתי. נהגתי להשמיט את העובדה שאני עושה את זה בכוונה. גם, זה לא שדחפתי אצבעות או משהו. אז לא הבנתי את זה, אבל הייתי מקיאה מחרדה מההתעללות שהולכת להיות בהפסקה.

עם השנים הבנתי שאם אני מקיאה אני לא מעכלת, ובתמיכת ההורים השמנופובים שלי, התחלתי להקיא בכוונה לרדת במשקל. הם לא ידעו, כביכול, שאני מקיאה, הם רק היו אומרים כל הזמן שאני אוכלת יותר מדי ואני אשמין. אני, שכבר הייתי מיומנת מגיל 9, נהגתי להקיא מספר פעמים בשבוע. היו תקופות שהייתי מקיאה פשוט אחרי כל ארוחה או חטיף.

אז ההפרעת אכילה שלי לא התפתחה בעקבות בחור כמו בשיר שאני מציגה פה, אבל היו המון היבטים דומים.

 

 

"כי היא שכנעה את עצמה, הוא יחזור אליה כשתהיה מושלמת" 

מעולם לא חלמתי על בחור שיחזור אלי, אבל כן שכנעתי את עצמי שיאהבו אותי באמת כשאהיה מושלמת, או במילים אחרות, רזה מספיק

 

"זה הפך להיות המוצא היחיד שלה לכל פעם שהיא נשברה ושנאה את עצמה, עבור כל דבר שגוי בחייה, מסתכלת במראה ומבקרת"

גם עבורי זה הפך להיות אחד מהמוצאים היחידים. היו תקופות שאפילו לא פגעתי בעצמי מרוב שהפרעת האכילה סיפקה את הדחף להרס עצמי. כל דבר שהיה שגוי בחיים שלי - החרמות, הבריונות, ההתעללות המינית, הניצול.. הרגשתי שאני מתקנת אותם בכל קילו שירדתי, בכל ארוחה שהחמצתי, בכל פעם שהקאתי. האמנתי שאם הייתי רזה מספיק, לא היו מעזים לפגוע בי ככה. אם הייתי נראית שברירית - אף אחד לא היה מתקרב אלי.

 

"היא מעדיפה להיות יפה מבחיים"

המשפט הזה שבר אותי. כי הוא היה פשוט נכון. האמנתי שעדיף לי להיות רזה בקבר משמנה, או אפילו ממוצעת, בחיים. החדירו לי את הרעיון הזה באמצעות שמנופוביה לראש בככ הרבה דרכים ומככ הרבה כיוונים, והפרעת האכילה שלי פשוט לקחה את הדברים שאמרו לי לקיצון שבו עדיף למות מלחיות חיים כאישה שמנה.

 

"בת 19, מטפל אחד פעמיים בשבוע אבל שוםדבר לא משתנה"

טוב, עם זה אין ספק שהזדהיתי. במהלך חיי עברתי טיפולים רבים, אבל באף אחד מהם לא שיתפתי מה באמת עובר עלי. לא שיתפתי בהתעללות המינית בילדות כי האשמתי את עצמי, ולא שיתפתי בניצול המיני בנערות, כי, טוב, בשלב הזה הייתי ככ רגילה להתעללות מינית שלא רציתי שהוא יפסיק. וכי כבר הלכתי רחוק מדי ולא רציתי שההורים שלי יגלו מה עשיתי. בכל מקרה, שנים של טיפולים מיאנו לעזור. מטפלות אלטרנטיביות, פסיכולוגיות, עוסיות קליניות, פסיכיאטריות.. אף אחת לא הבינה. אף אחת לא נגעה במקומות הנכונים. אף אחת לא הצליחה באמת לעזור.

 

"אולי היא שמחה עכשיו, אולי היא סופסוף חופשיה, מלהרגיש לא טובה מספיק, ואולי היא נפטרה מהמחלה שלה"

זה בעצם היה החלום שלי כנערה. למות, כדי להיות שמחה, וחופשיה, ולא בסבל הזה שנקרא החיים שלי. למות, כדי לא לסבול. כי מה שיהיה שם חייב להיות טוב יותר ממה שישלי פה. כי אני בוערת בלהבות הגיהינום וכולם מתנהגים כאילו אני בגן עדן. כדי לעצור את הכאב.

 

 

אז היום אני בת 23, ואני במצב קצת אחר, ועדיין יש ימים שבהם אני רק רוצה להיות חופשיה מהמחלה שלי, כבר לא אכפת לי באיזו דרך זה יקרה.

רוב הימים, אני כבר לא שם. אני חיה לצד המחלה.

אבל יש ימים, 

יש ימים שבהם אני שוב בת 17

וכל מה שיש זו המחלה

ואני צריכה שהיא תפסיק

ואני לא יודעת איך להחלים.

 

 

 

 

Fifteen, so sweet, you'd think but she's got a secret

Made up her mind the day she came

To find out he left

I guess there's another girl

This time blue eyes and blonde hair

She'll do anything to catch his eye

But she knows she'll never compare

בת 15, ככ מתוקה, אבל יש לה סוד

החליטה ביום שהיא הגיעה לגלות שהוא עזב

אני מניחה שיש ילדה אחרת

הפעם עיניים כחולות ושיער בלונדיני

היא תעשה הכול כדי לתפוס לו את העין

אבל היא יודעת שלעולם לא תשתווה

 

Skips school, won't eat, can barely sleep

Takes drastic measures.

Runs seven miles a day in the sun

Wearing a sweater.

She turns the radio on so no one hears what she's doin'.

Because she's convinced herself he'll come back to her when she's perfect.

מבריזה מבצפר, מסרבת לאכול, בקושי מצליחה לישון, לוקחת אמצעים קיצוניים

רצה שבעה מיילים ביום בשמש, לובשת סוודר

היא מפעילה את הרדיו כדי שאף אחד לא ישמע מה היא עושה

כי היא שכנעה את עצמה, הוא יחזור אליה כשתהיה מושלמת

 

She's just a girl who doesn't know

She's already beautiful.

One year ago if you had seen her

You would never know.

This would be her only out for every time she's broken down

And hates herself

For everything that's wrong in life, looks in the mirror to criticize

She'd rather be beautiful than alive.

היא רק ילדה שלא יודעת

שהיא כבר יפה

לפני שנה אחת אם הייתם רואים אותה, לא הייתם מנחשים

זה הפך להיות המוצא היחיד שלה לכל פעם שהיא נשברה

ושנאה את עצמה

עבור כל דבר שגוי בחייה, מסתכלת במראה ומבקרת

היא מעדיפה להיות יפה מבחיים

 

Nineteen one shrink two times a week

But nothings changing.

Mom cries at night, for her life 'cause she knows she is fading

She's tried to turn around

But she's too far in the wrong direction.

It wasn't supposed to be this way

All she wanted was, some attention.

בת 19, מטפל אחד פעמיים בשבוע אבל שוםדבר לא משתנה

אמא בוכה בלילה על החיים שלה, כי היא יודעת שהיא דוהה

היא מנסה להסתובב אחורה

אבל היא הלכה רחוק מדי בכיוון הלא נכון

זה לא היה אמור להיות ככה

כל מה שהיא רצתה היה קצת תשומת לב

 

She's just a girl who doesn't know

She's already beautiful.

Five years ago if you had seen her

You would never know.

This would be her only out for every time she's broken down

And hates herself

For everything that's wrong in life, looks in the mirror to criticize

She'd rather be beautiful than alive.

היא רק ילדה שלא יודעת

שהיא כבר יפה

לפני חמש שנים, אם הייתם רואים אותה לא הייתם מנחשים לעולם

זה היה המוצא היחיד שלה לכל פעם שהיא נשברה

ושנאה את עצמה

עבור כל דבר שגוי בחיים האלה, מסתכלת במראה ומבקרת

מעדיפה להיות יפה מבחיים

 

Twenty-three now she's buried Underneath red roses.

I'm gonna miss her and I hope

Someone learns from this.

Maybe she's happy now

Maybe she's finally free

From not feeling good enough

And maybe she's rid of her disease.

בת 23, עכשיו היא קבורה מתחת לורדים אדומים

אני עומדת להתגעגע אליה ואני מקווה

שמישהו ילמד מזה

אולי היא שמחה עכשיו

אולי היא סופסוף חופשיה

מלהרגיש לא טובה מספיק

ואולי היא נפטרה מהמחלה שלה

 

She's just a girl who doesn't know

She's already beautiful.

Seven years ago if you had seen her

You would never know.

This would be her only out for every time she's broken down

And hates herself

For everything that's wrong in life, looks in the mirror to criticize

She'd rather be beautiful than alive.

 

Ooh Ooh

 

She'd rather be beautiful than alive.

כשטוב לי

אני משועממת

ומחזירה לעצמי את האקשן

בהרס עצמי

 

כשטוב לי

הכול ריק וחסר טעם

הכול משמים

החיים שלי מיותרים

 

כשטוב לי

אני מבולבלת

כי כשרע לי - ברור שרע לי

אבל למה כשטוב לי - רע לי?

 

עשו לי עכשיו שיחת נזיפה בעבודה

ועזבו את זה שעצם הקיום של שיחת נזיפה מטרגר אותי ומעורר אצלי דחף לפגיעה עצמית

זה גם מרגיש שלא משנה מה אני עושה אני עדיין לא מספיק טובה

בהכול

 

וזה מייאש ובאלי הביתה

אני יודעת שלא כל הגברים, אבל רובם, אז - 

מה הבעיה שלכם לקבל "לא"???

"לא" לא צריך לבוא עם הסבר, או הצדקה, הוא פשוט לא. 

"לא" הוא לא תכריח אותי.

הוא לא תעשה בכל זאת ותבקש סליחה אחכ.

הוא לא המלצה.

הוא מחייב, ובלעדי, וסופי.

ואם אני אומרת שאף אחד לא מתקרב לי לכוס, ישלי את הסיבות שלי לזה, ואם לא מתאים לכם, אז אל תתקרבו אלי. 

כזה פשוט.

אני: עושה בדיקה למחלות מין מחשש שישלי משהו בלוע כי אני מוצצת בלי קונדום

גם אני: מגלה שישלי פטריה בכוס, אליו אף אחד כולל אותי לא מתקרב

 

צחוקים

נמאס לי להיות עדיפות אחרונה של כולם

אני זונה מטונפת

אני צעצוע

חפץ לשימושך

אני כלום ושוםדבר

ואני הכול כולל הכול

אני שרמוטה מלוכלכך, אני כלי לעונג שלך

בובת מין קטנה

זה כל מה שאני רוצה להיות לפעמים

בשבילך

ובעבודה