אני כותבת

חלמתי שאני מספרת למשפחה על הבדסמ שלי והם מקבלים את זה ואני לא צריכה להסתיר את זה יותר

פעם ראשונה כבר המון זמן שישלי חלום טוב

ידע הוא כוח

כך הוא אומר

והוא לא טועה

הוא לא נותן לי את כל המידע

כי אז אני חייבת לתת בו אמון, לסמוך עליו

והרבה זמן לא עשיתי את זה

אבל אני חושבת

שאני סופסוף מוכנה לשחרר

מהסוג של כל מה שבאלי הוא שיכרבלו אותי ולהירדם בתוך זה

פנטזיות שלא יתגשמו בקרוב בי לייק 

אני בהפסקה בעבודה

ואני ככ ברע נפשית

ואני צריכה לחזור לעבוד

ואני לא יודעת מאיזה כוחות אני עושה את זה

אני בדכ עם שיער צבוע

אבל היום אני עושה את זה לזכרה של חברה שהתאבדה

אני צובעת לסגול, אני בדכ לא צובעת לסגול

אבל לה צבעתי את השיער לסגול, ובמהלך השבוע הקרוב יהיה שנה להתאבדות שלה

אז אני צובעת את השיער שלי לסגול, לזכור אותה, להיות איתה בלב

זה הולך לכאוב

אבל זו המטרה של זכרון, לא?

הרבה זמן שאני נהנית מפרקטיקות בדסמיות ומסרבת להתמסר

מה זא?

אני נהנית מאימפאקט למשל, זה נעים לי סנסורית

זו תחושה שמסבה לי עונג

אבל הרבה זמן שלא איפשרתי לעצמי לספוג בשביל מישהו אחר, מעבר לסנסציה הנעימה

הרבה זמן שלא היה אכפת לי אם גאים בי או מאוכזבים ממני

הרבה זמן שלא הייתי שם רגשית ומנטלית

ולאחרונה, קורה משהו מוזר

אכפת לי

אכפת לי כמה אני סופגת, אכפת לי אם מרוצים ממני

אכפת לי לענות על הרצונות של הצד השני, מעבר ליחסי קח-תן

ובפעם האחרונה

בפעם האחרונה ממש הייתי שם מנטלית

הייתי רטובה ככ מכל הצלפה

רציתי עוד

התענגתי על הכאב באופן אחר, באופן מרצה, באופן מתמסר

רציתי לספוג גם בשבילו, לא רק בשבילי

רציתי להתמסר

להתמסר זה מפחיד

בפעם האחרונה שבאמת התמסרתי... היה מישהו שניצל את זה לרעה

שפגע בי, שנטש אותי רגשית ברגעים הכי קשים, שבחן את הגבולות שלי רק כדי לבדוק כמה רחוק אפשר לקחת אותי בלי שאברח, כמה אפשר לפגוע בי בלי שאעצור את זה

ובפעם הראשונה כבר הרבה זמן, אני רוצה לתת את הזכות הזו למישהו אחר, לתת לו את המסירות שלי, לתת לו אותי

אני רוצה להיות נוכחת שם מנטלית, אני רוצה לעשות מה שאומרים לי, ולא רק מה שבא וזורם לי

אני מרגישה מספיק בטוחה כדי לשחרר

אני מתפללת שאני בכיוון הנכון

ואני לא נוטה להתפלל

ליתר דיוק, באלי הצלפות, ואז, בבת אחת, שתי אצבעות בתוכי

זה יכאב וישרוף

זה ימלא אותי יותר משיש מקום

ואני רוצה את זה

הרבה זמן לא רציתי את זה

אני מניחה שזה בריא, הצורך במין הוא צורך אנושי בסיסי

ועדיין, מוזר כשהוא מתעורר פתאום

אני יודעת שהשיר הזה נכתב על תעשיית המוזיקה

ואיכשהו הוא נוגע בי אחרת אחרי שעברתי ניצול מיני וגרומינג כנערה

כי הקטע הוא, שבהתחלה, את מרגישה הכי ברת מזל בעולם

הגברים המבוגרים האלה, הם מסתכלים עלייך כמו שאף אחד לא הסתכל עלייך בעבר

את מרגישה שזכית

זה מרגיש שאת בחלום, זה מרגיש שאת חיה פנטזיה 

זכית שיראו אותך, שיחפיצו אותך, שישתמשו בך

זה נוגע אפילו יותר עמוק כשעברת גם התעללות מינית בילדות

כי באמת הבנת הכול כבר בבית ספר

הבנת הכול כבר ביסודי

למדת איך להתלבש, איך לגנוח, איך לאפשר לאחרים לגעת בך כשאת לא רוצה, איך לראות בניצול הזה אהבה

ואז את עמוק בתוך זה

ואת מגלה שאת כבר לא מרגישה ברת מזל, את רק מרגישה משומשת

כי הם לא רואים אותך, הם רואים את הגוף שלך ואת הפנטזיות המעוותות שלהם ואיך הם יכולים לשלב ביניהם 

הם לא רואים מי את, הם רואים איך להשתמש בך לצרכיהם

את מבינה שאת לא חשובה

למען האמת, אין לך שום ערך

את חפץ לשימוש, לא מעבר 

ופתאום את תוהה אם זו בכלל פנטזיה שלך או שלהם שאת חיה בה

ואת מתבגרת קצת, שנה-שנתיים, ואת קולטת שאת מתחילה להיות מבוגרת מדי בשבילם

את מתקרבת ל18, וב18 את כבר לא מעניינת אף אחד

ויש ככ הרבה ילדות שמחכות לתפוס לך את המקום, לקבל את היחס הזה שלמדת להיות כמהה לו

ואת מאפשרת להם לפגוע בך יותר כדי לא לאבד את המקום שלך, ואת באמת חוששת לפעמים שלא תצאי מזה בחיים

כמה שנים מאוחר יותר, את מתחילה לשמוע סיפורים של שורדות

ואת מבינה, שהאקשן הזה, הוא לא מה שאת מחפשת ורוצה וטוב לך

את מבינה שהאקשן הזה לא היה בריא, שאת לא רצית שום דבר מזה

שהכול היה משחק מעוות שהיית כלי בו

ואת שומעת איך הן השתקמו, איך הן חיות חיים כל-כך... רגילים, כל-כך נורמטיביים, כל-כך פשוטים

ומה שהיה נשמע לך משעמם כל-כך אז

מתחיל לקרוץ לך

כי את לא רוצה להרגיש ככה יותר

האקשן, הריגוש

הם לא שווים את הריקנות, את הסכנה, את האובדן של עצמך ושל מי שאת

ופתאום כל מה שאת רוצה הוא חיים רגועים ושלווים

רגילים, משעממים, פשוטים

אני עדיין עובדת לבנות את החיים הללו 

החיים שלי רחוקים מלהיות רגילים, משעממים, או פשוטים

אבל הם הרבה יותר רגילים, משעממים, ופשוטים משהם היו אז

ואני אומרת על השקט הזה תודה כל בוקר מחדש

New to town with a made up name in the angel's city

Chasing fortune and fame

And the camera flashes, make it look like a dream

חדשה בעיר עם שם מומצא, בעיר המלאכים

רודפת אחרי הון ותהילה

והפלאשים של המצלמות, גורמים לזה להיראות כמו חלום

You had it figured out since you were in school

Everybody loves pretty, everybody loves cool

So overnight you look like a sixties' queen

הבנת כבר הכול בבית ספר

כולם אוהבים יפה, כולם אוהבים קול

אז בין לילה את נראית כמו מלכה משנות השישים

Another name goes up in lights, like diamonds in the sky

שם אחר עולה באורות, כמו יהלומים בשמיים

And they'll tell you now, you're the lucky one

Yeah, they'll tell you now, you're the lucky one

But can you tell me now, you're the lucky one, oh, oh, oh

והם יגידו לך עכשיו, את ברת המזל

כן, הם יגידו לך עכשיו, את ברת המזל

אבל האם את יכולה להגיד לי עכשיו, שאת ברת המזל?

Now it's big black cars, and Riviera views

And your lover in the foyer doesn't even know you

And your secrets end up splashed on the news front page

עכשיו זה מכוניות שחורות גדולות, ונופים של ריביירה

והמאהב שלך בטרקלין אפילו לא מכיר אותך

והסודות שלך מסיימים מותזים על העמוד הראשי בחדשות

And they tell you that you're lucky

But you're so confused

'Cause you don't feel pretty, you just feel used

And all the young things line up to take your place

והם אומרים לך שאת ברת מזל

אבל את כל-כך מבולבלת

כי את לא מרגישה יפה, את רק מרגישה משומשת

וכל הדברים הצעירים עומדים בשורה לקחת לך את המקום

Another name goes up in lights. You wonder if you'll make it out alive

שם אחר עולה באורות, את תוהה אם תצאי מזה בחיים

And they'll tell you now, you're the lucky one

Yeah, they'll tell you now, you're the lucky one

Can you tell me now, you're the lucky one, oh, oh, oh

והם יגידו לך עכשיו, את ברת המזל

כן, הם יגידו לך עכשיו, את ברת המזל

האם את יכולה להגיד לי עכשיו, שאת ברת המזל?

It was a few years later, I showed up here

And they still tell the legend of how you disappeared

How you took the money and your dignity, and got the hell out

They say you bought a bunch of land somewhere

Chose the rose garden over Madison Square

And it took some time, but I understand it now

זה היה כמה שנים מאוחר יותר, הגעתי לפה

והם עדיין מספרים את האגדה של איך נעלמת

איך לקחת את הכסף והכבוד שלך, וברחת החוצה

הם אומרים שקנית חלקת אדמה איפשהו

בחרת בגינת הורדים של פני כיכר מדיסון

וזה לקח קצת זמן, אבל אני מבינה את זה עכשיו

'Cause now my name is up in lights, but I think you got it right

כי עכשיו השם שלי עולה באורות, אבל אני חושבת שאת צדקת

Let me tell you now, you're the lucky one

Let me tell you now, you're the lucky one

Let me tell you now, you're the lucky one, oh, oh, oh

תני לי להגיד לך עכשיו, את ברת המזל

תני לי להגיד לך עכשיו, את ברת המזל

תני לי להגיד לך עכשיו, את ברת המזל

Yeah they'll tell you now, you're the lucky one

Yeah, they'll tell you now, you're the lucky one

Let me tell you now, you're the lucky one, oh, oh, oh

Oh, whoa, oh, oh

כן הם יגידו לך עכשיו, את ברת המזל

כן הם יגידו לך עכשיו, את ברת המזל

תני לי להגיד לך עכשיו, את ברת המזל

לאחרונה התחלתי להיקשר שוב.

אני אומרת שוב. אני טוענת שיש לי נסיון בזה.

ובאמת ישלי נסיון בזה. נסיון בריא? זו כבר שאלה אחרת.

הפעם האחרונה שנקשרתי ברצינות, היתה בתיכון עם גברים בגיל של אבא שלי. היו שניים שהיו קושרים אותי. הייתי קוראת להם 56 ו39, לפי הגיל שבו הם היו כשהכרתי אותם. הם היו חברים והיו לפעמים קושרים אותי ביחד, לפעמים 56 לימד את 39 עלי ולפעמים כל אחד קשר אותי בנפרד.

החוויה שלי עם קשירות היום ככ שונה, ומבהירה לי כמה החוויה שלי אז היתה כבויה ומעוותת.

כשאני נקשרת היום, כל הגוף כואב לי. לאורך כל הדרך, ולפעמים נתפסים לי שרירים גם לכמה ימים אחרי. אני מרגישה את השינוי בטווח התנועה שלי. אני מרגישה את חוסר האונים, אני מרגישה את הפחד ליפול. אני מרגישה.

בתיכון? בתיכון לא הרגשתי שום דבר מזה. בתיכון הייתי ככ מנותקת ומרוחקת מעצמי, מהרגשות שלי, מהגוף שלי, שלא הרגשתי כלום. לא פחדתי, לא השתחררתי, לא הרגשתי חסרת אונים. לא הרגשתי אפילו את הכאב הפיזי.

למה? כי בתיכון הייתי חסרת אונים מעצם העובדה שהייתי איתם בחדר. שיט, הייתי הייתי חסרת אונים מהיום שהתחלתי להתכתב איתם. לא פחדתי, כי הדחקתי את הפחד ככ עמוק. כי אם הייתי מרשה לעצמי לפחד, הייתי בורחת משם הרבה לפני הקשירה. כי הייתי בסכנה מהותית, כי ידעתי שאני לא יכולה להגיד להם לא. ובטח שלא השתחררתי, משהו בי ידע עמוק בפנים באיזו סכנה אני והיה מכווץ כל-כך.

היום אני מרגישה. אני לא בטוחה עדיין כמה אני אוהבת את ההרגשה, אני עוד חוקרת אותה, אבל אני אוהבת את זה שאני מרגישה אותה. אני אוהבת את זה שמותר לי לפחד, שאני מסוגלת לשחרר. אני אוהבת את זה שאני מרגישה בטוחה מספיק כדי להגיד שאני לא רוצה כשאני לא רוצה, או שלא נוח לי בתנוחה מסויימת. אני אוהבת את זה שאני יודעת שלצד השני אכפת ממני, שאני לא סתם בובה. אני אוהבת את זה שאני מרגישה מוגנת מספיק כדי לשחרר ולסמוך עליו ועל החבלים, לא מתוך ויתור על עצמי, אלא מתוך אמון אמיתי. אני אוהבת את זה שאני מרגישה שרואים אותי ודואגים לי ואוהבים אותי לכל אורך הדרך.

תודה על זה ❤️

אני מבינה שאני צריכה ללמוד להתמודד עם הטריגרים שלי

ואני עושה את זה, עקב בצד אגודל

אבל מה עושים כשהכול טריגר?

כשאת נאנסת פעם אחת יש דברים מסויימים שמטרגרים אותך. בפעם השניה מתווספים דברים, אבל מה קורה בפעם ה50? ה100? ה1000?

כשאת עוברת התעללות מינית ממושכת, הכול טריגר

ללכת לשירותים זה טריגר, קוצר נשימה הוא טריגר, להתקלח הוא טריגר

הגוף שלי הוא טריגר

אני טריגר

וכשאני הטריגר של עצמי, אני לא יכולה לעשות חשיפה הדרגתית

אני לא יכולה ללמוד לשלוט בתגובות שלי בצורה הדרגתית

כי אני כל הזמן חשופה לטריגרים

אני 24/7 בטריגר

אז רוב הזמן, אני שולטת בתגובות שלי

ואז טריגרים מצטלבים

אני במקלחת, וזה טריגר ל10 אירועים שונים

וגם הגוף העירום שלי הוא טריגר לעוד מאות

להעביר יד על איזורים מסויימים כדי להסתבן זה עוד המון

ופתאום אני כבר לא יכולה לשלוט בתגובה שלי לטריגר

כי יש כל-כך הרבה טריגר וכלכך מעט ממני

ומה עושים כשלדאוג לעצמי זה טריגר? 

עצם הקונספט, של לטפל בעצמי, של לדאוג לעצמי, הוא טריגר

אז לארגן לעצמי אוכל זה טריגר, וצריך לעשות את זה כמה פעמים ביום

ולהתקלח, ולחפוף, ולעשות כביסה, ולהחליף בגדים

אלו דברים שצריך לעשות באופן שוטף

אני לא יכולה להתמודד איתם בצורה מבוקרת כשאני מוכנה אליהם מנטלית, אני צריכה להתמודד איתם כל פעם שאני רעבה

ואז אני מדלגת על ארוחות, כי לבשל זה קשה מדי

ואז אני מזמינה וולט כי אין לי היום את הכוחות להתמודד עוד פעם עם עוד טריגר, ואני צריכה לאכול משהו

ואז אני מוותרת על מקלחת, כי בישלתי היום, ואני לא יכולה גם וגם

אתם רואים לאן זה הולך, כן?

אני לא בהימנעות

אין לי את הפריווילגיה להמנע מהטריגרים שלי

אני מתמודדת איתם 24/7, אני מתמודדת איתם בכל נשימה

השאלה היא לא האם להתמודד, אלא עם כמה במקביל אני מסוגלת להתמודד

ואני חייבת לבחור את הקרבות שלי כדי לנצח במלחמה

והמלחמה הזו, היא מלחמה על החיים שלי

אני לא יכולה להרשות לעצמי להפסיד