אני כותבת

אוף ממש קשה לי להתקלח (זה מאוד מטרגר אותי ואני תמיד מנסה למצוא תירוצים להתחמק מזה) כשאני יודעת שאהיה שוב מכוסה בשפיך עוד מעט 😂

אוף איך אני מכריחה את עצמי לעשות את זהההה הצילוווו 😭😅

אני לא רוצה להעליב או משהו, אבל התמונות שאת מעלה.. הן לא מצליחות להעביר את היופי שלך

וואו

אני נשבעת שאני לא מצליחה להעביר את היופי שלי פשוט כי אני הדבר הכי יפה בי זה המבטים והשפת גוף ואת זה אני לא מצליחה להעביר בתמונות כי לא יכולה לשים פנים

אוף

יש כלכך הרבה תמונות שבאלי להעלות ואי אפשר

אני מתוסכלת כלכך

קחו אחת שאפשר

אני, ויברטור בתחת וויברטור על הכוס 😘

צריכה זין בתחת

דחוף אבל

זין בתחת וכוס נוטף

זהו, אין פואנטה

אני פשוט רטובה בקטע אחר

טוב אז

מישהו הציע לקנות לי מנוי בתמורה לביצוע משימות.

אני אוהבת לעשות מה שאומרים לי ובמקביל אני אוהבת דברים בחינם.

אז הנה אני, מפרסמת תמונה לבקשתו

תודה שאתם משתמשים בי כמו שאני אוהבת 😘

איזה כיף זה לקום בבוקר עם שאריות שפיך על הפנים ואז לקבל עוד על הבוקר 🙈

מה כבר עשיתי?

לא עשיתי כלום.

ואני יושבת ומביטה מהחלון.

החלון גבוה, קומה 19.

האנשים והמכוניות נראים כמו צעצועים.

אני רוצה לשחק בהם, אבל הם רחוקים מהישג ידי.

אני מביטה בעולם מהחלון, ותוהה איך הוא ייראה בלעדי.

מי ירגיש בחסרוני, מה יהיו התגובות.

הבריונים בטח ישמחו.

אמא ואבא אולי יבכו?

או שאולי הם ירגישו הקלה ענקית, עול שהוסר מכתפיהם.

אני גדלה ומתבגרת מול החלון.

שעות על גבי שעות של צפיה באנשים קטנים חיים את החיים.

ואני? אני לא חיה, רק משקיפה.

אני לא פה ולא שם.

אני לא אלוהים וגם לא בת תמותה רגילה.

אני אחליט אם למות, ואיך, ומתי.

לא אף אל גדול.

וככל שאני מתבגרת אני מבינה

שכשאקפוץ מהחלון אף אחד לא ישמח או יבכה.

אף אחד אפילו לא ישים לב.

וזו ההבנה הנוראה מכולן.

לאיש לא באמת אכפת.

לפעמים אני תוהה

כמה אכזרי אתה צריך להיות כדי לקחת ילדה בת 17 בגיל 56

לקשור אותה לרמה שיש לה אפס יכולת תנועה

להצמיד לה סכין לצוואר

ולשאול

"את באמת רוצה למות?"

והחלק הכי נורא ואכזרי

הוא לא הסכין

או האונס

או החבלים

החלק הכי נורא הוא שהוא הניח את הסכין בצד

והשאיר אותי לחיות

לחיות עם הטראומה, עם הפחד המתמיד

מגברים, מסכינים, מבני אדם

מהכול ומכולם

זה החלק הבאמת אכזרי

שהליבידו שלי קופץ מ0 ל100 תוך כמה משפטים?