אני כותבת

אז הבוקר שלי נפתח בזה שנגנבו לי הטלפון והאייפד

איזה כיף לי

באלי לבכות

כאילו זה לא מה שעשיתי כל הבוקר

אז כן אין לי כרגע טלפון, זה בתהליכים

שאני תוהה

אם מישהו בכלל ישים לב אם איעלם

אני לא איעלם, תרגיעו

פשוט, תוהה

אני מרגישה ככ חסרת חשיבות ומשמעות

ככ בלתי ניתנת לאהבה

חיה-מתה

זה לא שילוב טוב

זה אומר שהסבירות שלי לעשות דברים מטומטמים הערב גבוהה

זה מטריד אותי

שוקלת לבטל את הדייט

אני חושבת שבאידיאל היופי יש משהו שמסמל מוות.

אידיאל היופי מדבר על להיות צעירים לנצח. על לא להשתנות. 

והדברים היחידים שבאמת לא משתנים, הם דברים שלא חיים.

יצור חי עובר מחזורי התבגרות בחיים שלו. כל יצור חי. החל מתמחים וכלה בבני אדם. אנחנו משתנים ומתפתחים. אנחנו צוברים חוויות והן מצוירות גם על הגוף שלנו. יש לנו צלקות, חלקן פיזיות, וחלקן מנטליות ומתבטאות בשיער לבן או קמטים. אנחנו צוברים גם רגעי אושר, וגם אותם רואים על הפנים שלנו. ככל שהפנים שלנו מתבגרות אנחנו שרדנו יותר, ראינו יותר, נחשפנו ליותר. אנחנו יותר מכירים את עצמנו ואת העולם שסביבנו. ואני חושבת שזה דבר יפהפה.

להיות צעיר לנצח אפשר רק בתמונה ישנה, רק כשאין יותר תמונות חדשות לצלם.

והאנשים שאיבדנו צעירים מדי, הם לנצח יישארו צעירים מדי.

התבגרות אומרת שלא אבדנו עדיין.

תוקירו אותה.

The American dream means stayin' young forever

In a picture in a pamphlet, gettin' yellow from the weather

And years will pass since science class and I might forget your name

But when the crow's feet come, the kingdom come, well, you'll always look the same

החלום האמריקאי משמעותו להשאר צעירים לנצח

בתמונה בעלון שמצהיבה ממזג האוויר

שונים יעברו מאז שיעורי מדעים ואולי אני אשכח את השם שלך

אבל כשהקמטים מסביב לעיניים יופיעו, כשהסוף יגיע, טוב, אתה תמיד תיראה אותו דבר

לפעמים... לפעמים זה לא עובד

לפעמים אני חושבת שאני רוצה סשן אבל עמוק בפנים אני רק רוצה את החיבוק של אחרי

אתמול היה ערב כזה

והיא היתה כזאת מהממת ואמרתי לה שאני לא מסוגלת והיא פשוט לקחה אותי לספה וכרבלה אותי ודיברה איתי

וזה כל מה שהייתי צריכה באותו רגע

לפעמים אני צריכה רק חיבוק

אנחנו יושבים לארוחת ערב. טעים לי וכיף לי בחברתם. ובעיקר, אני יודעת שאני בטוחה איתם.

אנחנו ממשיכים לדבר ולהינות. באיזשהו שלב אני הולכת לשירותים, וחוזרת לזה שהוא מארגן את החבלים. אני בלחץ קצת. פעם קודמת שהוא קשר אותי, לא החזקתי שתי שניות, ואני פוחדת לאכזב. אבל הוא לא התבאס עלי בכלל אז, וזה נותן לי אומץ לנסות שוב.

הוא מתחיל לקשור אותי. היד שלי בתנוחה מוזרה וישר נרדמת. הוא אומר לי ברגע של רצינות תהומית, שהוא צריך שאתקשר איתו, שאם משהו לא נעים, לא מדוייק, או כואב, אני חייבת להגיד לו, גם כדי שאהנה, וחשוב מכך, כדי שאהיה בטוחה. אני מעריכה את השיחה הזו ככ. היא נותנת לי בטחון שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. אני מעדכנת שנרדמה לי היד והוא אומר שזה בסדר, ואנחנו ממשיכים.

הוא קושר את הידיים שלי מקופלות. כשהוא מסיים לקשור את השניה הוא מחבר אותה לבמבוק שמעלינו. לא בצורה שלוחצת אותה או כואבת לי, יותר, נקודת השענות עבורי. ואז הוא עובר לרגל שלי. הוא קושר את הקרסול של הרגל הנגדית ומרים אותה, כך שאני מפוסקת כלפי הצד. אני בעצם נשענת על היד שקשורה כלפי מעלה, על הרגל שעל הרצפה, ועל הקשירה שמחזיקה את הרגל השניה שלי באוויר. המתיחה של שרירי המפשעות כואבת לי לרגע, ובתור מתעמלת לשעבר, זה כאב שמחזיר אותי למקום טוב. מהר מאוד הגוף מתרגל למתיחה וזה גם מפסיק לכאוב. הקשירה הזו הרבה יותר קלה לי מהפעם הקודמת.

בזמן שהוא קושר אותי, היא מחפשת נר. כשהוא מסיים, אני אומרת "אני לא בטוחה שאני אשרוד שעווה ככה, אני אפול", ובאמצע המשפט אני כבר מרגישה את החמימות של השעווה על העור שלי. עם ההבנה שהשעווה כבר עלי הקול שלי מתעמעם ואני מגלה שאני נהנית. אני לא זוכרת מי מהם אמר את זה אבל אני מתוזכרת שאין לי לאן לברוח, ומשהו בי משתחרר. החום הכואב הזה, אין לי ברירה אלא להתמסר אליו. אז אני נותנת לו את המקום שלו. אני מתנשפת, גונחת, נאנחת, נעה קדימה ואחורה על רגל אחת. השעווה זולגת על ירכיים, על התחת שלי, על הגב.

היא מאחורי, מטפטפת שעווה, בזמן שהוא מתחיל לשחק בי. ספאנקים עדינים לכוס, מעל התחתון. אני ככ רוצה שיתחזקו ולא מעזה לבקש, פוחדת מהכאב וכמהה אליו במקביל. הוא צובט לי את הפטמות, נושך לי את התחת באיזורים שעוד נקיים משעווה. אני גונחת מהצביטות בפטמות והספאנקים על הכוס, והיא מתחיל להביא לי ביד דרך התחתון. די מדהים שהוא הצליח למצוא את הדגדגן מעבר לתחתון אבל הוא הצליח, ואני גונחת, רגע מעונג ורגע מכאב מהשעווה. 

היא מסיימת לטפטף עלי שעווה והוא משחרר אותי מהר כל-כך. הכול קרה מהר כל-כך. אני כל-כך רוצה עוד. הם מפרקים את השעווה שהתייבשה על עורי, חלק עם הידיים, חלק עם ספאנקים וחלק עם הצלפות, לא משהו חזק מדי, רק כדי לפרק את השעווה ולתת לי תחושה של הצלפה. אני בורחת מההצלפות והוא מאיים לקשור אותי שוב. אני צוחקת ומתקרבת חזרה. היא מורידה אותי לברכיים מולה ומחבקת את פלג הגוף העליון שלי והם ממשיכים לפרק ממני את השעווה. שם, בתוך החיבוק הזה, עם ההצלפות שלו מאחורה והידיים שלה מפרקות את השעווה מקדימה, אני מרגישה שהכול כל-כך נכון ומדוייק.

באיזשהו שלב הוא מתחיל לשחק עם ההצלפות, היא עוד מחבקת אותי מקדימה. אני נאנקת בכאב, בורחת, והוא ממשיך. "היא עוד לומדת, אני לא עוצר עד שהיא אומרת שזה כואב לה" הוא אומר, וממשיך. אני מחזיקה עוד כמה שניות, נבוכה להודות שכואב לי, ובסוף מוותרת ואומרת בהכנעה שכואב לי. וזהו, זה מפסיק, ואני נושמת. הרגע הזה, להודות שכואב לי, להצטרך לבקש שזה יעצור - זה עושה לי משהו. אני מרגישה קטנה, אני מרגישה אפילו קצת מושפלת, אבל בצורה נעימה. זה לא משהו שהייתי מודה בו באופן טבעי. והיכולת שלו להוציא ממני כל-כך בקלות שתי מילים שמחזיקות ככ הרבה משמעות עבורי גורמת לי להרגיש שהכוח והשליטה אצלו. אני נשארת עם תהייה מה היה קורה אם הייתי מעזה לבקש שימשיך כשהרגשתי מוכנה לזה.

אנחנו יושבים ומדברים קצת, בהתחלה אני מחובקת על ידה ולאט לאט היא משחררת אותי מהחיבוק. הם מזמינים לי מונית ואני חוזרת הביתה בתחושה כל-כך טובה. אני שמחה.

אני תוהה הרבה לאחרונה אם יש מישהו שבאמת אוהב אותי

המלחמה הזו מביאה איתה המון בדידות, אני רגילה לעבוד ולראות ילדים שהם פשוט שליחי אהבה ואנשים בכללי ופתאום אני פיזית לבד

וזה גורם לי לתהות

האם יש מישהו שבאמת אוהב אותי?

אני יודעת שאוהבים את המסיכה שאני שמה

אני יודעת שאוהבים את הבחורה שמחייכת ושותקת כשפוגעים בה ובאנשים שהיא אוהבת

אבל האם מישהו יכול לאהוב אותי ללא תנאים?

אהבה כזו שחוצה מימדים, שבאמת לא תלויה בדבר

אם הייתי משתנה, האם עדיין היו אוהבים אותי?

כי אני רוצה להשתנות

אני לא רוצה לחיות אומללה לנצח

וזה אומר שאני צריכה להשתנות

האם יאהבו גם את מי שאהפוך להיות?

האם יאהבו אותי כשאגיד את האמת? כשלא אפחד?

האם יאהבו אותי כשאעמוד על שלי?

האם יאהבו אותי מספיק כדי לכבד את הגבולות שלי, גם אם הם לא מובנים?

האם יאהבו אותי מספיק כדי לקבל את ההשתבללות שלי ולהיות שם כשאני יוצאת מהקונכיה?

אני רק רוצה חיבוק

אחד נטול אינטרס

אחד שאני מרגישה בטוחה ואהובה בו

אחד שאני מרגישה שרואים אותי בו, ולא בורחים

אני מאוכזבת מעצמי, שאני מתפשרת על עצמי ועל הדברים שחשובים לי

בשביל חיבוק מזויף

אני מאוכזבת שלפעמים מגע שטחי נעים יותר מבלי מגע בכלל

אני רוצה להיות חזקה מספיק לעמוד לבד

אני רוצה לא להצטרך שיאהבו אותי

אבל אני צריכה, ואני לא בטוחה שישלי את זה

היד שלו סביב הצוואר שלי

אני יודעת בראש שזה זכרון

אבל אני מרגישה את הלחץ על העור כאילו זה קורה עכשיו

אני מרגישה את האוויר מידלל

אני נחנקת

הוא מזמן כבר לא בחיים שלי

אבל לפעמים זה מרגיש כאילו הוא כן

אני כל-כך לבד

המלחמה הזו גומרת עלי

אני בקושי יוצאת מהבית, הלימודים שלי בזום ואין עבודה

ואני בסופו של יום כל-כך לבד

אני עם עצמי כל היום בתוך הראש שלי

זה מתיש, זה מפחיד, זה כואב

אני יודעת שאני אהובה

אבל מדי פעם

אני צריכה גם להרגיש את זה

פעם רציתי שיצילו אותי

כשאני טובעת בתוך הראש שלי, רציתי שמישהו יגיע וישלוף אותי מהמצולות, כשאני מרגישה שאני טובעת

רציתי מושיע, קיוויתי שזה אפשרי

והיום אני מבינה

שאני לא רוצה שיצילו אותי

אף אחד לא יכול להציל אותי מהראש של עצמי

אי אפשר לברוח מזה, גם אם אני משנה שם ומיקום וקבוצת חברים, אני עדיין אהיה בתוך הראש שלי

כל-כך הרבה שנים ניסיתי לברוח

לברוח מהראש שלי, ובנסיון לעשות זאת, גם מכל מה שעושה לי טוב

ניסיתי להיות מישהי אחרת, ניסיתי להיות שמחה ומאושרת

ניסיתי לחייך כשרציתי לבכות, ניסיתי לחתוך כשרציתי לצרוח

והאמת היא, שאי אפשר לברוח, בדיוק כמו שאי אפשר להושיע

האמת היא שבסופו של יום, כל מה שיש זה אני והראש שלי

אני הדמות הראשית בספר שלי

והיום?

היום אני כבר לא מקווה שיצילו אותי

אבל כן הייתי רוצה שימצאו אותי

שיידעו כמה עמוק הלכתי

ויהיו איתי שם

רק לרגע

רק מספיק כדי לתת לי חיבוק או להחזיק לי את היד

רק ללחוש שאני לא לבד עם זה

רק ליידע אותי שלא אבדתי ולא טבעתי, רק התרחקתי קצת מהחוף

אני לא מבקשת שתשאו את זה בשבילי

או שתבינו

רק שתראו

Cause I never wanted saving I just wanted to be found

כי אף פעם לא רציתי שיצילו אותי, רק רציתי שימצאו אותי