אני כותבת

שונאת את המשפחתיות של כולם

שינאת את הביחד שאין לי

שונאת את הבדידות שלי

שונאת את האושר שלהם

ואת העצב שלי

את תחושת הכלומניקיות

את השעמום

את הייאוש

את חוסר האונים שבלהיות תקועה בלי תחבצ

את הכול

אני פשוט שונאת הכול

שאין לי עם מי לחגוג את החיים

שאין לי את המשפחתיות הזו

שאין לי את האהבה הזו

את השייכות

ואני ככ מקנאה

בכל האנשים שאהבה של משפחה מובנת מאליה עבורם

באלי לשאול אם אני בלתי ניתנת לאהבה אבל אני גם ככה לא אאמין אם תגידו שאני כן ניתנת לאהבה... :/

צריכה חיבוק שמרגיש באמת מוגן ובטוח

איך מקבלים צומי וממי בעולם המטופש והבודד הזה

אמ;לק - בסופו של יום, את שלושת החברות שליוו אותי ביום העימות עם האנס שלי במשטרה, הכרתי בדאנגן. יש לנו קהילה מדהימה ❤️
ארוך אבל שווה קריאה.

באפריל האחרון נאנסתי ע"י גבר שהיה פה בקבוצה. במאי גיליתי שהוא סדרתי וביוני החלטתי להגיש תלונה.

להגיש תלונה היה קשה. באתי בליווי מרכז הסיוע לנפגעות, אבל לא באמת הכרתי אותה מלפני. ידעתי כמה בולטים החתכים על היד שלי וחששתי משאלות בנושא. ידעתי שרואים גם את הפצעים בחזה ששרטתי בנזיון להוריד ממני את היד שלו בפלאשבקים. ביקשו ממני לספר מה קרה. פירטתי הכול, ממש. נכנסתי לכל הפרטים הכואבים. נאלצתי להסביר לחוקרת מונחים כמו "אימפאקט" ו"קאטינג", ואפילו להודות שהחלק של הקאטינג היה סוגשל בהסכמה.

אחכ היא שאלה שאלות. ציפיתי למבול אבל מסתבר שנתתי עדות ממש טובה ולא היה חסר לה כמעט כלום. ואז הלכתי הביתה, והתפרקתי. יומיים לאחר מכן נכנסתי לאשפוז פסיכיאטרי לראשונה בחיי (הייתי בחלופות אשפוז עד היום, וזה היה מתוכנן ולא קשור לחקירה אבל הגיע בתזמון מושלם למולה).

עברתי תהליך בשלושת השבועות של האשפוז ולקחתי את עצמי בידיים. חזרתי הביתה, יום וחצי מאוחר יותר הייתי אחרי שלושה ראיונות עבודה ששניים מהם עברתי, אחד מהם הפך למקום העבודה שלי (עדיין עובדת שם). התחלתי לדאוג לעצמי שוב - להתקלח, לאכול, הפסקתי לפגוע בעצמי. אפילו התחלתי להשתקם בתחומים שלא עבדו לי בעבר, כמו בישול.

שלושה חודשים עוברים, וכלום לא קורה. אפילו לא טלפון אחד במשטרה. ואני מניחה שהתיק נסגר, וממשיכה בחיי. מתאוששת, משתקמת.

ואז אני יושבת בוקר רנדומלי אחד בבנדיקט עם חברה ומקבלת טלפון ממספר חסום. מדבר איתי הקצין שאחראי על התיק שלי, יש לו כמה שאלות נוספות. אני צריכה ללכת להמשך חקירה.

באותו רגע עולמי קורס עלי. אני מתחלפת לזהות של ילדה בת 8 מפוחדת. אבל אני קובעת איתו. עוברים כמה ימים מתוחים. מרכז הסיוע לא יכולות ללוות אותי הפעם, אני לבד. חברה באה איתי לחכות שם בחוץ ולהיות איתי לפני ואחרי. אני יוצאת מהחקירה לניתוק של שעה וחצי - שעתיים שבהן אני לא זזה או מתקשרת, פשוט בוהה. אני מרגישה חלשה ומותשת. נגמרים לי הכוחות.

אני מתחילה להתאושש מזה ואז מתקשרים לתאם איתי עימות. התיק שלי מורכב, לא חשבתי שהמשטרה תתייחס אליו ברצינות. לא ציפיתי בשום שלב להגיע רחוק כלכך. אני מבועתת אבל מבקשת יומיים חופש מהעבודה להתאוששות של אחרי וקובעת עם הקצין.

העימות היה קשה. הוא היה פחות גרוע משחשבתי, אבל אני לא מצפה הרבה ממשטרת ישראל ובטח שלא מהאנס שלי, שישב במרחק כיסא אחד ממני. המלווה אומרת שהחדר היה גדול יחסית, אבל אני הרגשתי שהוא פיצקי, והבנאדם קרוב מדי, ואני לא אצליח לנשום.

ובכל זאת, עשיתי את זה. הרמתי את עצמי בידיים, שמרתי על ראש זקוף, בהיתי בנקודה אחת. דיברתי בקור רוח ובסבלנות, התייחסתי לדברים הרלוונטיים שנאמרו על-ידו והתעלמתי מהמכות מתחת לחגורה שהוא ניסה להכניס לי. כשהיה תורי, אפילו אמרתי שהוא מסית את הנושא כל הזמן. הוא הגיע טעון, עצבני. אפילו המלווה, שנחשפת לעימותים כאלה על בסיס יומי, אמרה שבעיניה הוא היה מאוד אגרסיבי.

אני יוצאת מהעימות בשילוב של הקלה ואושר על שסיימתי עם זה, ושל פחד וכאב ממנו. ובחוץ, מחכה לי חברה. חברה טובה, אני סומכת עליה. קבענו מראש, ועדיין אני קצת מופתעת לראות אותה שם. בכל זאת, הכרנו בדאנגן. למה שהיא תבוא לתחנת משטרה בחור בשבילי?

אבל היא היתה שם. ובזמן שאני מעשנת סיגריה מהחבילה שהיא קנתה לי בדרך כי שכחתי את שלי בבית, מגיעה עוד חברה מדהימה. אנחנו לא מכירות הרבה זמן, אבל מבינות אחת את השניה ברמה אחרת ונקשרנו מאוד מהר. והיא מגיעה ומחבקת אותי כמו שלא חיבקו אותי מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. גם אותה הכרתי בדאנגן. האנס שלי עובר על פנינו ביציאה מתחנת המשטרה ושתיהן שם לתמוך בי. ואנחנו נוסעות לביתקפה ליד המשרד של אחת מהן ויושבות לבראנץ'.

אני שייכת, אני אהובה, אני לא שקופה. אני מרשה לעצמי להיתמך ולקבל עזרה. אני מקבלת ים של חיבוקים ואהבה, ואפילו קצת טוב לי בתוך כל השיט.

הן צריכות ללכת, כל אחת לדרכה, ואני נוסעת הביתה. עד שאני מגיעה הביתה אני באפיסת כוחות ונכנסת לראות סדרות במיטה.

ואז בערב חברה שלישית באה. גם אותה הכרתי בדאנגן. אנחנו נפגשות לקפה בבר-ביתקפה חמוד ליד הבית שלי, ואני שוב אהובה והיא שם להקשיב ולתמוך ורואה אותי. ואני לא לבד בזה. אני באמת לא לבד בזה.

אז רק רציתי להגיד תודה על הקהילה המדהימה שאני זוכה להיות חלק ממנה, שעומדת לצדי ברגעים הקלים והקשים. תודה לחברות שמסשנות ותודה לאלו שמחבקות (פסססט - אלה אותן חברות). תודה למי שהיתה שם בשבילי בעימות, ותודה לכל מי שתמך.ה בי מרחוק.

ואם את קוראת את זה עכשיו ורוצה להתלונן על פגיעה שעברת וחוששת ללכת לבד, תדעי שישלך קהילה שבאמת תתפוס אותך ותהיה שם איתך. את יכולה לעשות את זה! ❤️

אנשים ששולחים לי הודעות חיזוק ותמיכה בלי לנסות להשיג ממני משהו >>>> 

קרה עכשיו משהו שלא קרה הרבה זמן.

הייתי בשבועות האחרונים בחקירות במשטרה ובעימות על אונס שעברתי ונעלם לי החשק המיני.

כאילו, לחלוטין.

לא רציתי ככ סשנים ולא נהניתי בהם כמו בדכ, ובטח שלא הייתי חרמנית או אוננתי.

ואני חרמנית עכשיו.

וזה אומר שאני מחלימה.

אני מחלימה סופסוף

אני מחלימה.

ואני אתאפק ולא אגיד את מה שישלי להגיד כי אני אשכרה חוששת מאלימות כי התגובות של יהודים מפחידות אותי לא פחות מהאיומים מבחוץ 👍👍

‏לא רציתי להודות בזה בפני עצמי מול החברות שהיו איתי

אבל אני עדיין מפוחדת ומעורערת מהעימות במשטרה

ואני לא יודעת איך לסגור את הפצע שהמשטרה פתחה והוא זרה בו גם מלח

ואני הולכת עכשיו להיות יום וחצי לבד

ואני מבועתת מזה