אני כותבת

אני תמיד אומרת שאני מוקפת בא.נשים מדהימים ומערכת התמיכה שלי נורא חזקה ומרושתת.

אבל בסופו של יום, אלה חברים, ויש ימים שהם לא יכולים להיות שם.

ובסופו של יום, אני מרגישה לבד. ואני צריכה חיבוק, ואין לי.

ובסופו של יום

אני לבד

למה אני צריכ  לשקר בעבודה שאני עם מיגרנה כדי שישחררו אותי הביתה? למה המצב הנפשי שלי לא מספיק? למה העובדה שאני על תרופת הרגעה ועדיין בפלאשבקים והתקפי חרדה לא מספיקה? למה העובדה שיש לי עימות מחר במשטרה וזה מקריס אותי ברמה שאני רוצה לחזור לאשפוז לא מספיקה? למה נפשי זה לא חולה מספיק?

אני בפלאשבק הכי גרוע שהיה לי מאז האשפוז ואני בעבודה. באלי לבכות בהיסטריה אבל אפילו את זה אי אפשר.

זה כבר לא רצון, זה צורך.

אני צריכה את האלבום החדש של הולזי. אני צריכה את הקול שלה ואת תחושת הבטחון שהיא משרה בי.

כן, אני זונה

של א.נשים (בדכ נשים) מאוד ספציפיים.

אני לא זונה של כל אחד, אלא אם כן אני מקבלת משולט.ת שאני סומך.ת עליה בקשה כזו, בסביבת א.נשים שהיא סומכת עליהם.

אני יכולה להיות זונה, ועדיין לא זונה שלך. 

תכניסו את זה טוב טוב לראש, כי נמאס לי מהגישה של הגברים פה.

היי חחחח

אז היד שלו על החזה שלי שוב

ואין לי לאן לברוח

וזה שורף

ואין לי אוויר

ואני בכלל בעבודה

זקוקה בדחיפות למישהי שתמשוך אותי מהשיער לברכיים, תעמיד ותצמיד אותי לקיר בחניקה, ואז תסובב אותי ותצליף בי עד שכל התחת שלי סימנים

וואלה ממש התלבטתי אם לצאת לדאנגן הערב.

אני בימים ממש קשים.

אחרי חקירה נוספת אתמול במשטרה בנוגע לאונס שעברתי באפריל, הייתי גמורה.

לא היו לי כוחות להכין לעצמי קפה, ליטרלי קפצתי בבהלה מהצל של עצמי, יצאתי מהעבודה מוקדם.

אבל חברה טובה מהמועדון באה אלי לפני היציאה, והאמת, שהיא שינתה לי את המצב רוח מקצה לקצה. האמת שלשכוח מזה קצת ולהתעסק בשטויות (סורי, הכול שטויות ביחס לאונס) עשה חי טוב. האמת היא שהיא הצליחה לגרום לי לחייך חיוך אמיתי בפעם הראשונה מאתמול, ושלא הרגשתי לבד איתה, כמו שאני מרגישה מאתמול. האמת, שהיה פאקינג כיף ומשחרר.

והיא שכנעה אותי לבוא. גררה אותי (בהסכמה ורצון נלהב שלי), הבטיחה לי מכות. ואני? אני אוהבת מכות.

אז יצאתי.

ובאופן מפתיע, היה מדהים. היה בדיוק מה שהייתי צריכה במינון שהייתי צריכה. הייתי מוקפת בחברים אהובים והרגשתי הכי בטוחה ומוגנת בעולם. וכלכך לא לבד. לא הרגשתי לבד. לא הרגשתי לבד.

ואז לרגע הוא היה שם, או שאני בעצם הייתי שוב אצלו, ואני רועדת מפחד. שלושת החברים שהיו סביבי ישר שמו לב ובדקו מה איתי ומה אני צריכה. חברה אחת יצאה איתי להתאפס, והלכה לקנות לי קפה. קפה עוזר לי להתווסת ומונע התחלפות זהויות אצלי. אז היה לי קפה, והיה לי גוינט, ולאט לאט נרגעתי. ישבתי קצת, התאפסתי על עצמי, וחזרתי פנימה. 

עוברות כמה דקות, אולי חמש, אולי עשרים, ואני באה ואומרת לה "פיתית אותי לפה במכות, אני רוצה אותן". היא הולכת לבקש רשות מהשולטת שלה, והיא מאשרת.

וככה אנחנו מתחילות סשן.

ובהתחלה? וואלה, כואב לי. כאב צורב כזה, עוצמתי, בוהק. ואני אוהבת את הכאב, אני נהנית להתקפל ממנו. ושם זו התמסרות, כי זה אשכרה כואב לי, ואני דוחפת את עצמי דרך הכאב.

ואז קורה משהו מדהים.

אני נכנסת לספייס כאב. 

וואו, הרבה זמן לא הייתי בספייס כאב.

ופתאום הכאב הופך לנעים, ואני מפסיקה להתקפל. פתאום אני עומדת איתן בהצלפות בעוצמה הולכת ומתגברת. היא מצליפה בי, ומתופפת עלי עם ידיים, וזה כלכך נעים. ואני משוחררת וחופשיה ומוגנת ובטוחה. וזה כלכך אחר ממנו - זה פאקינג הפוך ממנו. זה לא מרגיש כמוהו. ולכמה שניות, או דקות, או שעות - אני שוכחת. אני חופשיה מזה. כלום לא כואב לי יותר, לא נפשית ולא פיזית. 

אז רק רציתי להגיד תודה על הכול.

תודה לחברה שהוציאה אותי מהבית, לחברים שנחלצו לעזרתי והיו שם בשבילי כשהיה קשה, תודה על הסשן המדהים. תודה על ההבדל בין הכאב שלו לכאב שלה. פשוט תודה, תודה, ושוב תודה. על הכול. 

אוהבת אתכם ❤️

ראיתי עכשיו את הצל של עצמי וליטרלי קפצתי בבהלה כי הייתי בטוחה שזה גבר שהולך לאנוס אותי

וזה פחות או יותר מסכם את המצב הנפשי שלי כרגע

לפעמים

גם אני כועסת על הבנאדם הלא נכון

איזו פקידת קבלה מסכנה שתקועה בין הבוס לביני, חברה שלא באמת עשתה משהו לא בסדר.

אבל הפעם

הפעם אני פוחדת ממנו

ואני פוחדת לכעוס עליו

אז אני כועסת על חברים טובים ועל אהובים

כי אני פוחדת

ואני לא אוהבת לפחד.