אני כותבת

אני כאילו

הדחקתי ככ הרבה והתרגלתי ככ להדחיק

ופה פשוט נפתח לי הסכר

ואני כאילו חווה עכשיו חצי שנה של פוסטראומה שאגרתי בבום

וזה נורא

זה ככ כואב

במה שהם עשו הוא לא שהם שמו אותי בסכנת חיים ממשית וכמעט הרגו אותי

הוא זה שבסוף הם השאירו אותי בחיים.

הקטע הוא, שכל פעם שאני נכנסת לאשפוז, אני תוהה איך הגעתי לשם שוב.

איך איבדתי את הרצון והמוטיבציה.. להיות קיימת, לחיות, לקום כל בוקר ולצאת מהמיטה.

איך הטראומה שלי שוב הצליחה להשתלט לי על החיים.

איך אני מוותרת לעצמי ועל עצמי שוב.

איך כל-כך כואב לי.

איך זה שעדיין לא התגברתי עליה.

עברו ככ הרבה שנים. וזה עדיין יושב עלי כאילו זה קרה לפני חמש דק. כאילו זה עדיין קורה. 

וזה הקטע בפוסט טראומה. את ממשיכה לחוות את הטראומה גם הרבה אחרי שהיא נגמרת.

ואני עייפה. אני לא רוצה את זה יותר.

אני רק רוצה לנוח....

i’m taking new meds

i’m clearing my head for the millionth time

my therapist said

she’s happy to see me, but i think she lied

אני לוקחת תרופות חדשות

אני מנקה את הראש שלי בפעם המיליון

המטפלת שלי אמרה

שהיא שמחה לראות אותי, אבל אני חושבת שהיא שיקרה

you’d think by now i’d know it’s

just how the story goes and

i’ll be alright, don’t say i didn’t try

הייתם חושבים שעד עכשיו הייתי יודע שזה

רק איך שהסיפור הולך

אני אהיה בסדר, אל תגידו שלא ניסיתי

i was finally healthy, finally good

finally living like i knew how i should

my demons and ghosts, they come back to get me

i thought i was

i was finally healthy and doing okay

how come my trauma had to get in the way?

doesn’t it know i’m over it already

i thought i was, i was finally healthy

ooh+ooh, i was finally healthy

ooh+ooh

הייתי סופסוף בריאה, סופסוף בטוב

סופסוף חייתי כמו שאני יודעת שאני אמורה

השדים רוחות הרפאים שלי, הם חוזרים לקחת אותי

חשבתי שהייתי

הייתי סופסוף בריאה והייתי בסדר

איך יכול להיות שהטראומה שלי היתה חייבת להכנס באמצע?

היא לא יודעת שכבר סיימתי איתה

חשבתי שאני סופסוף בריאה

I was sleeping just fine

right up until i wasn’t sleeping at all

they came at night

when nobody was home, nobody to call

ישנתי ממש בסדר

ממש עד שהפסקתי לישון לגמרי

הם באו בלילה

כשאת אחד לא היה בבית, אף אחד להתקשר אליו

i know i’ll be okay

but i thought it was yesterday and

i’ve said my prayers

this time i swеar

אני יודעת שאני אהיה בסדר

אבל חשבתי שזה היה אתמול ו..

אמרתי את התפילות שלי

הפעם אני נשבעת

I was finally healthy, finally good

finally living like i knew how i should

my dеmons and ghosts, they come back to get me

i thought i was

i was finally healthy and doing okay

how come my trauma had to get in the way?

doesn’t it know i’m over it already

i thought i was, i was finally healthy

ooh+ooh, i was finally healthy

ooh+ooh

הייתי סופסוף בריאה, סופסוף בטוב

סופסוף חייתי כמו שאני יודעת שאני אמורה

השדים רוחות הרפאים שלי, הם חוזרים לקחת אותי,

חשבתי שהייתי

הייתי סופסוף בריאה, הייתי בסדר

איך יכול להיות שהטראומה שלי היתה חייבת להכנס באמצע?

היא לא יודעת שכבר סיימתי איתה?

חשבתי שהייתי, הייתי סופסוף בריאה

it’s almost funny

so, i’ll laugh while the tears rain down on my face

and people love me, so i know one day i’ll say

זה כמעט מצחיק

אז, אני אצחק כשהדמעות זולגות כמו גשם על פני

ואנשים אוהבים אותי, אז אני יודעת שיום אחד אגיד:

i’m finally healthy, finally good

finally living like i know how i should…

אני סופסוף בריאה, סופסוף בטוב,

סופסוף חיה כמו שאני יודעת שאני אמורה...

but my demons and ghosts, they come back to get me

i thought i was

i was finally healthy and doing okay

how come my trauma had to get in the way?

doesn’t it know i’m over it already

i thought i was, i was finally healthy

ooh+ooh, i was finally healthy

ooh+ooh

אבל השדים ורוחות הרפאים שלי, הם חוזרים לקחת אותי

אני חשבתי שהייתי

הייתי סופסוף בריאה, הייתי בסדר

איך יכול להיות שהטראומה שלי היתה חייבת להכנס באמצע?

היא לא יודעת שסיימתי איתה כבר?

הייתי סופסוף בריאה...

יש חור שחור ענק בחזה שלי והוא הולך לבלוע אותי לתוכו

או ככה לפחות הריקנות הזו מרגישה

סופסוף הגיע הרגע שככ חיכיתי לו. אמרתי לא והוא החליט שכן. זה באמת קרה. וזה היה מושלם.

אבל בואו נחזור רגע להתחלה.

אנחנו נפגשים והוא מוחץ אותי בחיבוק ברמה שאני אשכרה מתקשה לנשום. וזה נכון ומדוייק ואני מתמסרת לתוך החיבוק שלו.

אנחנו נוסעים לחדר. אנחנו מדברים על מוזיקה וזו כאילו שיחה נורמלית, אבל שוםדבר לא באמת נורמלי בסיטואציה הזו ואני יודעת מה מצפה לי וכל הבטן שלי פרפרים וחרדות.

אנחנו מגיעים לחדר והוא מחבק אותי שוב, ואז מורה לי לפשוט את השמלה שלי. התחלנו.

הוא צובט את הפטמות שלי ואני מרגישה את עצמי נרטבת כל-כך. אני אוהבת צביטות בפטמות. זה כואב נעים ואני מתענגת על התחושה.

הוא מוביל אותי למיטה ואני מתרגשת ופוחדת. אני נשכבת על המיטה והוא נשכב לידי, מכרבל אותי. הידיים שלו חוקרות את הגוף שלי, עוברות על כל סנטימטר. הוא משחק לי בפטמות וזה כואב כבר בשלב הזה ואני מתמסרת לכאב.

ואז היד שלו מסיטה לי את התחתון והאצבע שלו בכוס שלי. לא הייתי מוכנה וזה כואב לי, ואיכשהו ככ מענג אותי במקביל. הוא מזיין אותי קצת עם האצבע ואני גונחת. הוא משחק לי קצת בדגדגן, ואז עוזב את הכוס שלי ועובר לספאנקים. אני מנסה לספוג את זה.

הוא אומר לי לעבור לארבע. הוא ממשיך עם הספאנקים ואני ככ מנסה אבל זה מתחיל לטרגר אותי ובסוף אני בורחת. זה כואב מדי. אני אפילו לא בטוחה אם פיזית או נפשית. הוא שואל צבע ואני אומרת שצהוב. הוא מושך אותי אליו ומחבק אותי. חזק. 

הוא חוזר לשחק לי בכוס. אצבעות נכנסות, מזיינות, יוצאות. הוא נועץ ציפורניים בדגדגן שלי. בהתחלה זה נעים, ומהר מאוד אני מבקשת לגמור, והוא מרשה לי. אני גומרת בגלים של עונג וכאב ושחרור והתמסרות. הוא אומר שלגמור זו הדרך שלי להודות לו, ובאותו רגע, אני מבינה את זה. אני לא מסוגלת אפילו להגיד את התודה במילים, אני פשוט גומרת על האצבעות שלו.

הוא ממשיך לשחק לי בכוס. אני גומרת שוב. והוא ממשיך. הוא אפילו לא נותן לי רגע להתאושש מהגמירה, והוא נועץ את הציפורניים חזק יותר ויותר, וזה כואב ככ שאני נאנקת בכאב. באלי לצרוח. זה כואב מדי. זה כואב מדי. זה כואב מדי. 

"בבקשה אדוני, זה כואב לי, בבקשה אדוני" אני מייללת. והוא נועץ חזק יותר.

"זה כואב מדי בבקשה אדוני" והוא ממשיך.

"אני לא רוצה יותר אדוני זה כואב לי בבקשה אני לא רוצה יותר", אני כבר במצוקה. אני מסתכלת לו בעיניים והוא מרוצה מזה. אומר שהוא רוצה לראות את הכאב בעיניים שלי. אני רואה בעיניים שלו את ההנאה ואני פוחדת.

הוא ממשיך בשלו. נועץ חזק יותר ויותר.

"תבכי, תשחררי את זה" הוא אומר, ואני ממשיכה להתחנן ביללות.

"תבכי, תשחררי הכול" הוא אומר שוב. 

וברגע הקסום והמוזר הזה, המחסום נפרץ, והדמעות גואות בעיני.

"בבקשה אדוני" אני כבר בוכה. "אני לא רוצה יותר, אני לא רוצה יותר, זה כואב", הדמעות זולגות על פני ואיתן גם שבועיים של תסכולים וכאב וריקנות. 

הוא ממשיך בשלו.

כואב לי כל-כך. אני בוכה את חוסר האונים, את הכעס על שהוא ממשיך, את העונג שאני לא רוצה להודות שזה מביא לי. 

ואז הוא מפסיק. הוא מחבק אותי. אני בעננים.

"רואה שאת יכולה לבכות?" הוא שואל. אני צוחקת מבין הדמעות. "זה חדש לי".

אני מעשנת וחוזרת ואנחנו מתחבקים ומדברים וככ טוב לי. הוא מוריד אותי בבית, ואני ככ בטוב, ומבינה שהייתי ככ צריכה את הפריקה הזו.

תודה אדוני. תודה שאתה מרסק אותי בדיוק בצורה הנכונה. תודה שאתה שומר עלי תוך כדי. תודה שאתה מרכיב אותי בחזרה אחכ. תודה על הבכי ועל העונג ועל הכאב. תודה שאתה אתה. תודה על הכול ❤️

אני נכנסת לאשפוז ביום שני

לא כי המצב שלי מזוויע אלא כי הוא לא אידיאלי ואני מתחילה לימודים ביולי ולא אוכל להכנס לאשפוז איזה חודשיים שם אז מנסה להקדים תרופה למכה

מצד אחד אני מתרגשת מהאופציה לנוח קצת מהחיים

ומצד שני... בשבוע הראשון אי אפשר לצאת בכלל, והמחלקה קטנה. בשבוע השני אפשר לצאת בליווי ואני חוששת שלא יהיה מי שילווה אותי.. מעגל החברים שלי מאוד הצטמצם בחודשים האחרונים (לטובה, ועדיין) ואני באמת לא יודעת כמה ביקורים יהיו לי וזה מטריד אותי.

יהיה בסדר.

נכון?

לפעמים אני תוהה אם הן היו באמת נשים רעות מהיסוד

או שהן פשוט נכנסו למסע נקמה מטורף מתוך פגיעה ולא היה אכפת להן בשלב הזה את מי הן מקריבות בדרך

ככה או ככה זה לא הגיע לי

מה שהן העבירו אותי

הגיע לי טוב יותר

עדיין מגיע לי טוב יותר

ואני לא אשמה

הוא אמר דברים נוראיים, וזה כאב כלכך, וזה היה נפלא.

אף פעם לא חשבתי על עצמי כמזוכיסטית מנטלית.

אני לא אוהבת שפוגעים בי.

כאב פיזי? בטח, אני יכולה גם לגמור מזה.

אבל כאב נפשי? ישלי ממנו ככ הרבה בחיים שלי, למה שארצה ממנו עוד?

הכול התחיל מאיזה פוסט שכתבתי אתמול.

דיברתי על הריקנות והצורך למלא אותה בכאב.

על המקום הזה של לרצות לכאוב כי את הכאב אני מכירה ויודעת והוא כבר בית בשבילי. 

דיברתי על זה שאני לא מרגישה כלום וזה מחרפן אותי.

התלבטתי אם לשלוח לו את הפוסט, אבל ידעתי כמה הוא מסוגל להכאיב ולפצוע, והשתפנתי.

הוא קרא אותו ושאל אם לא טוב לי בקשר שלנו.

הסברתי לו שהכי טוב לי בעולם איתו, שזה לא קשור לקשר. שזה כאילו יש חור שחור סביבי ששואב כל טיפת אור ואני בחושך ואני לא מסוגלת לשרוד את החושך הזה יותר.

הוא אמר לי לחשוב על אם אני רוצה באמת לכאוב. כי זה יכאב. 

פחדתי.

אבל עמוק בפנים, ידעתי את התשובה.

וכשהגיע הרגע לבחור, אמרתי לו שהכאב עדיף על כלום. בחרתי בכאב.

והוא הכאיב.

הוא אמר את הדברים הכי נוראיים שאפשר. שיחק על כל הנקודות הרגישות שלי. הוא אמר שאני כפויית טובה, שאני פתטית, שאני שואבת הכול ולא מוקירה על כלום. הוא אמר שזו אשמתי שלא טוב לי, שאני הפכתי את החיים שלי לכאלה נוראיים. 

התחלתי לבכות כבר בדקה הראשונה.

כשסיימנו השרוול שלי היה רטוב לגמרי מלנגב דמעות.

זה כאב לי כל-כך.

באיזשהו שלב תהיתי מתי העינוי הזה ייגמר כבר, ואם זה יקרה אי פעם.

ובדיוק כשחשבתי לעצמי את זה, הוא אמר שהוא חושב שזה הזמן לעצור. כאילו הוא קרא את המחשבות שלי. 

הוא אמר שהוא לא באמת חושב את כל הדברים הללו. שהוא מוצא מה מפעיל אותי וממשיך באותו הקו. הוא אמר שאני אלופה שלו, ושאני נלחמת כל יום להשתפר ואני מצליחה והוא רואה את ההתקדמות שלי. 

בשלב הזה הבכי הפך לבכי של שחרור, של הקלה אמיתית. 

הוא שרף אותי מבפנים ואז החזיר את הנפש שלי לתחייה.

וזה כל-כך פאקינג כאב, אבל אני מרגישה טוב יותר עכשיו.

וזה היה שווה את זה.

תודה אדוני ❤️

אני צריכה להרגיש משהו

והרגשות הנעימים פחות עובדים לי לאחרונה

אז כנראה שמה שנשאר זה כאב

אני לא אוהבת את זה שאני זקוקה לזה

אבל זו האמת

אני צריכה כאב, אמיתי

לא רק לגוף שלי, זו לא חכמה

למוח שלי

אני רוצה לבכות כי רע לי ככ שזה נעים

כי רע זה מה שאני מכירה ויודעת

את הרע אני יודעת להכיל

והרע הפך לבית

ועכשיו

כשאני לא מצליחה להרגיש כלום

נשאר הרע

אותו תמיד אפשר להרגיש

תמיד יש שפל חדש לרדת אליו

מכירים את השינות הארוכות האלה נטולות החלומות? העמוקות באמת?

כזה אני רוצה

לשנה בערך