אני כותבת

גם אם זה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות בשבילו כרגע

הבנתי סופסוף למה אני מרגישה ככ נורא היום

אמרתי באשפוז שאני חוששת שאם ישחררו אותי כרגע זה ייגמר בנסיון אובדני

והם לא מאפשרים לי לצאת מהמחלקה עכשיו אפילו להתאוורר רגע בחוץ וקודם היה מותר לי

והקטע הוא שזה לא מרגיש שאכפת להם שאני אתאבד באופן כללי, זה מרגיש שאכפת להם שזה לא יהיה תחת המשמרת שלהם

כאילו אם בשלישי אני אשתחרר ואלך להתאבד זה יהיה בסדר מבחינתם אבל אם אני אתאבד כשאני פה זה בעיה

הכול כסתח אחד ענק

אני חושבת שהחוויה של נשים שעברו אונס אחד ושלי מאוד שונה, ואני חושבת שזה בדיוק ההבדל בין פוסט טראומה לבין פוסט טראומה מורכבת.

נשים שחוו פגיעה מינית יחידה נוטות להזהר ולפחד יותר, או לשחזר מהמקום של לקבל סוף אחר לחוויה.

אצלי הדברים נראים אחרת. אני לא יודעת להזהר ולפחד, כלום לא מפחיד אצלי. אני מרגישה שהכול סכנה, ואני לא מזהה מתי באמת צריך להזהר. ואי אפשר לחיות כאילו הכול מסוכן, אז אני מניחה שכלום לא מסוכן. בנוסף, אני לא מכירה משהו אחר. אני לא יודעת ממה אני אמורה להזהר. החוויות המעוותות הללו נראות נורמטיביות בעולמי. אני לא משחזרת מניסיון לתקן, אני משחזרת כי אני לא יודעת שיש מה לתקן, אני לא רואה שזה שבור בכלל.

נשים שחוו אונס אחד נוטות להרגיש רע יותר ולהיות מטורגרות סביב ימים שמזכירים להן את האונס שלהן.

וגם אני, מטורגרת סביב ימים שמזכירים את האונס שלי. הבעיה היא, שכשאת נאנסת כל-כך הרבה פעמים, כל יום מזכיר את האונס שלך. אז אני כל הזמן מטורגרת ומרגישה רע, כי אני כל הזמן חווה משבר והצפה ותזכורות.

לנשים שחוו אונס אחד יש לפני ואחרי. יש את ההיכרות הזו והאובדן הזה של מי הייתי לפני והקליפה של זה שאני היום.

לי אין את החוויה שלי. יש מחשבות על מה אם, אבל אלה פנטזיות. אני לא יודעת איך החיים שלי היו נראים בלי הפגיעות. אני גדלתי והתעצבתי על פיהן. אני למדתי לנרמל לעצמי אותן. הן כל מה שאני מכירה. לגבי הקליפה הזו, שהן מרגישות שהן הפכו אליה - אני אפילו לא יודעת אם היה יכול להיות אי פעם משהו בתוך הקליפה שלי.

העניין הוא, שבזמן שהן מבינות את החריגות של המתקפה הזו עליהן, את המשבר שהיא יוצרת, את הפגיעה שלהן, אני לא מבינה אפילו מה עברתי. מה שבשבילכן הוא אונס, בשבילי הוא יום רגיל.

הגינה שלי מלאה בעשבים שוטים. 

אני שותלת, זורעת, חורשת. אני עובדת על הגינה הזו 24/7. ועדיין, הגינה הזו מתמלאת בעשבים שוטים שלא בחרתי.

אני עוקרת את סיוטי הבלהות מזכרוני, תולשת את הפלאשבקים משגרת יומי. אני הופכת את הקרקע, פוצעת ומאחה מחדש. 

אני עייפה. העבודה בגינה מתישה ולא נגמרת. אני לא מצליחה לנוח בשנתי, עומלת בעירותי. העשבים מתרבים מהר משאני מספיקה לעקור אותם. צמחיה אמורה לתת אוויר אבל העשבים הללו חונקים אותי, מדמים את היד שהתלפפה סביב צווארי ותפסה כל-כך בחוזקה. יש כל כך הרבה עשבים שוטים שאני כבר לא רואה מה אני מנסה לגדל. 

אני אבודה, בים של צמחים. הם מטפסים עלי, ניזונים מדמי. אני נקברת, אני נופלת, יש יותר מדי מהם ומעט מדי ממני. אני טובעת, בגינה שאני בראתי.

בדיעבד אני מבינה, שאנשים חיצוניים הרשו לעצמם להכנס לגינתי ולזרוע את העשבים השוטים והצמחים המטפסים שמאכלים אותי. ככל שאני ניסיתי לעקור ולתלוש הם זרעו כפליים, לא היה לי סיכוי.

זו לא אשמתי.

זו לא אשמתי.

זו לא אשמתי.

אני פשוט כשלון בהכול

אפילו בלהיאנס לא הייתי מספיק טובה

אני ככ צריכה להרגיש אותו.

אני צריכה את האצבעות שלו חופרות בתוכי.

אני צריכה שזה יכאב.

אני צריכה שהוא יגרום לי לבכות.

אני צריכה להיות הכלבה המיוחמת שלו.

אני צריכה להיות זונה פתטית, למצוץ לו עוד ועוד.

אני ככ מקווה שלא יגמור לי בפה.

או שאולי אני ככ מקווה שכן? אני כבר לא יודעת איתו.

אני רק רוצה שיהיה גאה בי, להיות מה שהוא רוצה ממני.

חור, זונה, כלבה.

כבר לא אכפת לי.

העיקר ששלו ובשבילו.

מטומטמת מטומטמת מטומטמת

אני פשוט ככ מטומטמת לפעמים

הקטע הוא, שאני חייבת לדבר על מה שעברתי. אני חייבת לשתף את העולם במה שעברתי. כי הגברים שניצלו אותי ממשיכים לנצל נערות אחרות ו, טוב, אני לא יכולה לחיות עם הידיעה הזו בשלום.

אני לא יכולה להכניס אותם לכלא. ניסיתי. אני כמעט חברת אונים לחלוטין למול הדבר הזה.

הדבר היחיד שנשאר לי הוא לספר את הסיפור שלי, לצעוק את הכאב שלי, להזהיר ילדות אחרות שיכולות למצוא את עצמן במצב שאני הייתי בו.

חשבתי שאני יודעת הכול, חשבתי שאני כל-כך חכמה.

והייתי.

אבל הם היו מנוסים יותר וידעו להשתמש בזה כנשק נגדי.

אני חייבת לנצח את המלחמה הזו, בשביל כל ילדה שחשבה שהיא הפסידה בה.

You told me I was 18 going on 35
You made me feel like the smartest human alive
I thought I was clever, but you were cleverer

אמרת לי שאני בת 18 שהולכת על 35

גרמת לי להרגיש כמו הבנאדם הכי חכם בעולם

חשבתי שהייתי פקחית אבל אתה היית פיקח יותר

You said you never fell in love like you did with me
You paid for all the hotels, I paid for fake IDs
To spend the last ten years tryna piece it together

אמרת שמעולם לא התאהבת כמו שהתאהבת בי

שילמת על כל המלונות, אני שילמתי על תעודות זהות מזויפות

כדי לבלות את עשר השנים האחרונות בנסיון להרכיב את התמונה

I went to therapy religiously
I never sleep
I made my brother promise me he'd let you live
And I guess I could forgive

הלכתי לטיפול באדיקות דתית

אני אף פעם לא ישנה

הכרחתי את אח שלי להבטיח שהוא ייתן לך לחיות

ואני מניחה שהייתי יכולה לסלוח

But I choose violence, I choose war
For all the little girls that should be warned
I could choose silence but what for?
You took my innocence now I'll take yours
So I choose violence
And I might die tryin'

אבל אני בוחרת באלימות, אני בוחרת במלחמה

בשביל כל הילדות הקטנות מצריכות להיות מוזהרות

הייתי יכולה לבחור בדממה, אבל בשביל מה?

לקחת את התמימות שלי, עכשיו אני אקח את שלך

אז אני בוחרת באלימות

ואולי אני אמות בנסיון

Now you're probably her world and she won't understand
That all you need is a girl to feel like a man
Tell your friend she's a friend at your hometown dive

עכשיו אתה בטח העולם שלה והיא לא תבין

שכל מה שאתה צריך זה בחורה כדי להרגיש כמו גבר

תגיד לחברים שהיא חברה בבר השכונתי

But when you were 13, she wasn't alive
And by the time you were 18, well, that girl was five
You had a teaching degree while she was learnin' how to drive

אבל כשהייתי בן 13, היא לא היתה בחיים

וכשהיית בן 18, טוב, הילדה הזו היתה בת חמש

היתה לך תעודת הוראה כשהיא למדה איך לנהוג

And you make her feel safe
Like you made me feel safe
Like, oh my God, you're so mature for your age
Except she's not your age

ואתה גורם לה להרגיש בטוחה

כמו שגרמת לי להרגיש בטוחה

כמו, "אומייגאד את כל-כך בוגרת לגילך"

אבל היא לא בגילך

So I choose violence, I choose war
For all the little girls that should be warned
I could choose silence, but what for?
You took my innocence, now I'll take yours

אז אני בוחרת באלימות, אני בוחרת במלחמה

בשביל כל הילדות הקטנות מצריכות אזהרה

יכולתי לבחור דממה, אבל בשביל מה?

לקחת את התמימות שלי, עכשיו אני אקח את שלך

And you'll choose hiding at 44
In your mother's house, she'll guard the door
But I'll choose anger, I'll choose rage
When I build an army of girls half your age, oh

ואתה תבחר להתחבא, בגיל 44

בבית של אמא שלך, היא תשמור על הדלת

אבל אני אבחר כעס, אני אבחר זעם

כשאבנה צבא של בנות חצי מהגיל שלך

We'll all choose violence, we'll all choose war
And every little girl will be warned
We won't choose silence, not anymore
You took our innocence, now we'll take yours
So I choose violence
And maybe I'll die tryin

כולנו נבחר באלימות, כולנו נבחר במלחמה

וכל ילדה קטנה תקבל אזהרה

אנחנו לא נבחר בדממה, לא עוד

לקחת את התמימות שלנו, עכשיו ניקח את שלך

אז אני בוחרת באלימות

ואולי אני אמות בנסיון

לי, אני מניחה

לא היה את העוגה שרציתי בבית קפה אבל אחותי הכינה לי עוגת יומולדת וההורים יביאו לי אותה הערב

והחברות בסוף לא יכולות לבוא היום אבל הן יבואו מחר ומחרתיים

יהיה בסדר, אני מנסה לשכנע את עצמי בזה לפחות

אני רואה גילמור גירלז שזה תמיד נחמד

ואדוני מגיע בערב ונלך להמבורגר 

זה לא מה שציפיתי או תכננתי

אבל היי, אני בת 25 היום

אני מניחה שיש בזה משהו טוב

האובדנות שלי תמיד עולה סביב היומולדת שלי

אני מנתחת אותה, אבל זה קשה

יהיה בסדר.

נכון?

ביום שבת אני מציינת יומולדת 25.

והאירוע הזה, מביא אותי לחשוב הרבה על מה השגתי בשנים הללו.

וזה נראה כאילו לא השגתי כלום.

לא סיימתי את התואר שהתחלתי ואין לי שום כוונה לחזור אליו, למען האמת אני בדיוק מתחילה תואר כמו בגיל 21. לא צברתי נסיון תעסוקתי בעבודת חלומותיי, אין לי שוםדבר להוסיף לקורות חיים שלי.

ובהתחלה, ממש התבאסתי על זה.

רציתי להיות במקום אחר בגיל 25. רציתי להרגיש יותר בעלת ערך.

את השנים האחרונות ביליתי בעשיה אחרת.

הייתי עסוקה בללמוד לאכול מחדש, ולהתקלח, ולסדר את החדר. הייתי עסוקה בלפתוח פצעים ישנים ולטפל בהם כראוי הפעם. הייתי עסוקה בלמצוא איזון תרופתי. הייתי עסוקה בפלאשבקים ובאימה ובניתוקים. הייתי עסוקה בללמוד לחיות לצדם. הייתי עסוקה בלא להתאבד. ולא לפגוע בעצמי. כל יום, לא להתאבד ולא לפגוע בעצמי. יש לכם מושג כמה זה קשה לעשות את הדבר הכי קשה בעולם כל יום מחדש?

בשנים האחרונות, הייתי עסוקה בלטפל בעצמי. בללמוד דברים שהייתי צריכה ללמוד בילדות ולא הצלחתי. התנאים שחייתי בהם לא אפשרו לי ללמוד אותם. לא היה לי סיכוי.

אני פוחדת כל-כך שהכול ייגמר כמו בפעם הקודמת.

אבל יש לי היום הרבה ידע והבנות על עצמי שלא היו לי אז.

ואני אצליח, אני אפרוש כנפיים הפעם.