אני חושבת שהחוויה של נשים שעברו אונס אחד ושלי מאוד שונה, ואני חושבת שזה בדיוק ההבדל בין פוסט טראומה לבין פוסט טראומה מורכבת.
נשים שחוו פגיעה מינית יחידה נוטות להזהר ולפחד יותר, או לשחזר מהמקום של לקבל סוף אחר לחוויה.
אצלי הדברים נראים אחרת. אני לא יודעת להזהר ולפחד, כלום לא מפחיד אצלי. אני מרגישה שהכול סכנה, ואני לא מזהה מתי באמת צריך להזהר. ואי אפשר לחיות כאילו הכול מסוכן, אז אני מניחה שכלום לא מסוכן. בנוסף, אני לא מכירה משהו אחר. אני לא יודעת ממה אני אמורה להזהר. החוויות המעוותות הללו נראות נורמטיביות בעולמי. אני לא משחזרת מניסיון לתקן, אני משחזרת כי אני לא יודעת שיש מה לתקן, אני לא רואה שזה שבור בכלל.
נשים שחוו אונס אחד נוטות להרגיש רע יותר ולהיות מטורגרות סביב ימים שמזכירים להן את האונס שלהן.
וגם אני, מטורגרת סביב ימים שמזכירים את האונס שלי. הבעיה היא, שכשאת נאנסת כל-כך הרבה פעמים, כל יום מזכיר את האונס שלך. אז אני כל הזמן מטורגרת ומרגישה רע, כי אני כל הזמן חווה משבר והצפה ותזכורות.
לנשים שחוו אונס אחד יש לפני ואחרי. יש את ההיכרות הזו והאובדן הזה של מי הייתי לפני והקליפה של זה שאני היום.
לי אין את החוויה שלי. יש מחשבות על מה אם, אבל אלה פנטזיות. אני לא יודעת איך החיים שלי היו נראים בלי הפגיעות. אני גדלתי והתעצבתי על פיהן. אני למדתי לנרמל לעצמי אותן. הן כל מה שאני מכירה. לגבי הקליפה הזו, שהן מרגישות שהן הפכו אליה - אני אפילו לא יודעת אם היה יכול להיות אי פעם משהו בתוך הקליפה שלי.
העניין הוא, שבזמן שהן מבינות את החריגות של המתקפה הזו עליהן, את המשבר שהיא יוצרת, את הפגיעה שלהן, אני לא מבינה אפילו מה עברתי. מה שבשבילכן הוא אונס, בשבילי הוא יום רגיל.