הגינה שלי מלאה בעשבים שוטים.
אני שותלת, זורעת, חורשת. אני עובדת על הגינה הזו 24/7. ועדיין, הגינה הזו מתמלאת בעשבים שוטים שלא בחרתי.
אני עוקרת את סיוטי הבלהות מזכרוני, תולשת את הפלאשבקים משגרת יומי. אני הופכת את הקרקע, פוצעת ומאחה מחדש.
אני עייפה. העבודה בגינה מתישה ולא נגמרת. אני לא מצליחה לנוח בשנתי, עומלת בעירותי. העשבים מתרבים מהר משאני מספיקה לעקור אותם. צמחיה אמורה לתת אוויר אבל העשבים הללו חונקים אותי, מדמים את היד שהתלפפה סביב צווארי ותפסה כל-כך בחוזקה. יש כל כך הרבה עשבים שוטים שאני כבר לא רואה מה אני מנסה לגדל.
אני אבודה, בים של צמחים. הם מטפסים עלי, ניזונים מדמי. אני נקברת, אני נופלת, יש יותר מדי מהם ומעט מדי ממני. אני טובעת, בגינה שאני בראתי.
בדיעבד אני מבינה, שאנשים חיצוניים הרשו לעצמם להכנס לגינתי ולזרוע את העשבים השוטים והצמחים המטפסים שמאכלים אותי. ככל שאני ניסיתי לעקור ולתלוש הם זרעו כפליים, לא היה לי סיכוי.
זו לא אשמתי.
זו לא אשמתי.
זו לא אשמתי.