אני כותבת

ביום שבת אני מציינת יומולדת 25.

והאירוע הזה, מביא אותי לחשוב הרבה על מה השגתי בשנים הללו.

וזה נראה כאילו לא השגתי כלום.

לא סיימתי את התואר שהתחלתי ואין לי שום כוונה לחזור אליו, למען האמת אני בדיוק מתחילה תואר כמו בגיל 21. לא צברתי נסיון תעסוקתי בעבודת חלומותיי, אין לי שוםדבר להוסיף לקורות חיים שלי.

ובהתחלה, ממש התבאסתי על זה.

רציתי להיות במקום אחר בגיל 25. רציתי להרגיש יותר בעלת ערך.

את השנים האחרונות ביליתי בעשיה אחרת.

הייתי עסוקה בללמוד לאכול מחדש, ולהתקלח, ולסדר את החדר. הייתי עסוקה בלפתוח פצעים ישנים ולטפל בהם כראוי הפעם. הייתי עסוקה בלמצוא איזון תרופתי. הייתי עסוקה בפלאשבקים ובאימה ובניתוקים. הייתי עסוקה בללמוד לחיות לצדם. הייתי עסוקה בלא להתאבד. ולא לפגוע בעצמי. כל יום, לא להתאבד ולא לפגוע בעצמי. יש לכם מושג כמה זה קשה לעשות את הדבר הכי קשה בעולם כל יום מחדש?

בשנים האחרונות, הייתי עסוקה בלטפל בעצמי. בללמוד דברים שהייתי צריכה ללמוד בילדות ולא הצלחתי. התנאים שחייתי בהם לא אפשרו לי ללמוד אותם. לא היה לי סיכוי.

אני פוחדת כל-כך שהכול ייגמר כמו בפעם הקודמת.

אבל יש לי היום הרבה ידע והבנות על עצמי שלא היו לי אז.

ואני אצליח, אני אפרוש כנפיים הפעם.