אני כותבת

אני אוהבת להעמיד פנים שמה שמעניין אותי הוא זין בפה וזין בתחת ואימפאקט ודברים שמחים כאלה

אבל האמת שמה שמעניין אותי הוא מוזיקה

ושיחות עמוקות

ושכל

ונוכחות

ואת האור הזה שנדלק בעיניים כשאני רואה אותך

ואני מעמידה פנים שאני מתמסרת יפה

אבל אני לא מורידה את המגננות לרגע

אני עוצמת רק עין אחת כשאני מחבקת רגליים

אני לא בוטחת

ואני אוהבת להגיד כמה שאני צריכה הרבה פרטנרים

אבל אני לא צריכה יותר מאחת באמת טובה

אני אוהבת להגיד הרבה דברים

ולהיות מישהי שאני לא

אבל אני צריכה מישהי שתקשיב לחפירות על כל השירים שלי

ושארגיש בטוחה כשאני מחבקת לה את הרגל

ושתרצה להכיר ולאהוב את כל 16 האישיויות שחולקות את הגוף הזה

שתשמור סוכריה ומיץ תפוזים במקרר לאיבי

וקיין בשבילי

שתאהב אותי 

שתראה אותי

שתאמין בי ותראה מי אני יכולה להיות 

ולא רק את כל מה שאני לא

אני צריכה שיראו בי יותר מגוף או חור

אני צריכה שיראו אותי

לא יכולתי להגיד את זה במילים

אני מצטערת

לא העזתי להודות בקול

להצהיר את האמת

שאני בודדה

ואני רוצה מישהי שתראה אותי כמו שאת ראית אותי

ואני מחפשת בנרות

והן כולן אחרות ושונות

והן לא רואות אותי כמוך

שאני עצובה, שאני מתאבלת

עליה אולי, ואיכשהו שוב גם עלייך

שאני תמיד אהיה שלך

מעוצבת להתאים לך

ואני לא מתאימה לאף אחת

כי למדתי להתאים לך

וזה היה קסום להתאים לך

והזמן והנסיון רק לימדו אותי 

שאין כמוך

ולא תהיה

ואני מתפשרת על סשנים חסרי משמעות

ועל אנשים שבקושי רואים 1/16 ממני,

לפעמים 3 או 4

שאני לא יכולה לעבור הלאה

למרות שאת עברת מזמן

שאני לנצח אחכה להתייצב במקום שלי

בין הרגליים שלך

אני לנצח אחכה ליום שתראי

שעמוק בפנים

אני אתן הכול כדי לחזור לשם

ואני בדיוק כמוהו

מחכה שתעיפי מבט

אבל את לא תראי

את עברת הלאה

את כבר לא רוצה לראות

ואני אמשיך לחכות 

קראתי פנטזיה ישנה שלי ואני כזה פאק כתבתי טוב פעם מה קרה לי

איך אני מוצאת השראה חדשה 😭

לשבת בחדר מלא אנשים ולהסתיר את זה שאני בעצם בוכה

אני רק רוצה לחייך באמת

להרגיש *משהו*

כאב, פחד, קנאה, עצב, אושר, שחרור, עונג, שייכות

משהו

משהו

כתבתי פוסט כלכך מזעזע, שאפילו פה אני לא יכולה לפרסם אותו.

ולא מזעזע בקטע קינקי חמוד, מזעזע בקטע של סיפורי זוועות מהחיים שלי.

למה אלו החיים שלי?

וכן אני בוכה.

בערך.

אני חנוקה מדמעות אבל אפילו לבכות אני לא מסוגלת.

כיף אצלי בסך הכול..

מהרגעים האלה שאני באמת תוהה למי יהיה אכפת אם פשוט אעלם

כי עשיתי את זה כמה פעמים בחיים שלי

את הקטע של להתחיל מחדש

ולאף אחד לא היה ככ אכפת

אף אחד לא ממש שם לב

כשהייתי בסוף התיכון היתה שמועה שנחטפתי ונרצחתי

ועדיין לאף אחד לא היה אכפת

אז עכשיו?

Wish i knew what i know now
Wouldnt dive in, wouldnt bow down
Gravity hurts, you made it so sweet,
Till i woke up, on the concrete.

Falling from cloud 9
Crashing from the high...

פעם ראשונה שאני לא זאת שאוהבת יותר, וכמובן, חרא על החיים שלי

ואני יודעת שזה נראה כמו כלום, אבל בשבילי זה הכול.

כן, מי שמכיר אותי יודע שאני מזוכיסטית רצינית ואימפאקט לא מפחיד אותי.

אז למה זה מרגש?

כי לפני 4 וחצי חודשים עברתי אונס, והוא כלל בתוכו אימפאקט.

ומאז לא הצלחתי לעשות אימפאקט.

הכאב כאב והפחיד והלחיץ במקום להיות נעים ומרגיע ומשחרר.

הכאב סימל עבורי סכנה קיומית, במקום חווית עונג מוחלט, כפי שהיה עד אז.

והפסקתי לעשות אימפאקט.

אני כבר ארבעה וחצי חודשים ללא אימפאקט כמעט בכלל.

ואתמול, אתמול עשיתי אימפאקט.

עם חברה טובה ואהובה מאוד, סוויצית שמבינה את החוויה שלי בדיוק כשאני סופגת כאב, שיודעת כמה הוא יכול לענג כשהוא מוענק בצורה הנכונה, ע"י האדם הנכון.

והיא העניקה אותו בדיוק בצורה הנכונה, והיא היתה האדם הנכון. 

כי סמכתי עליה כבתאדם מעבר להכול.

כי אני באמת אוהבת את האדם שהיא.

כי היא חשובה ויקרה לי.

כי הרשיתי לעצמי לשחרר איתה. 

כי הרגשתי באמת בטוחה.

אז אני רק רוצה להגיד תודה על חוויה מתקנת מדהימה ועל הבטחון והאהבה שאת מעניקה לי.

אוהבת מלא ❤️