היא מגיעה בדיוק כשאני מסיימת סשן אחר. אני מתרגשת. היא מחבקת אותי ואומרת שלום.
"כבר חשבתי שלא תגיעי" אני אומרת.
היא מתיישבת ואני מחכה בסבלנות לתורי, עומדת בצד וצופה בה. היא מושיבה אותי לידה ושואלת אותי אם אני רוצה לקבל סשן ומה הסף כאב שלי. "נאמר לי שסף הכאב שלי גבוה" אני אומרת, מעט בחשש. היא אומרת לי שהיא מצליפה חזק. בואי נתחיל ונראה מה קורה, אני אומרת. היא חוזרת איתי על מילת הבטחון והצבעים בשיטת הרמזור. הציפיה מורטת עצבים.
היא קמה ומסמנת לי לקום. "כשאני מסשנת את לא זזה. את לא פונה אלי. מדי פעם אני אשאל אותך צבע ותעני לי. מובן?". אני מתחילה להכנס לספייס ומהנהנת בראשי במבוכה. היא מסובבת אותי, מושכת אותי מהשיער וזורקת אותי קדימה. היא מרימה לי את החצאית ונותנת לי ספאנקים לפי קצב המוזיקה. היא מושכת אותי מהשיער ושואלת צבע. "ירוק", אני משיבה, והיא ממשיכה. היא מתחילה להצליף בי ואני מרגישה את הכאב המענג משחרר אותי. אני גונחת בשחרור והקלה עם כל הצלפה, מחכה בקוצר רוח לזו שתבוא אחריה. היא עוברת בין היד שלה לפלוגר לקרופ ואני מרגישה את עצמי נרטבת עוד עם כל הצלפה.
היא מפשקת לי את הרגליים ומשתמשת בקרופ כדי להצליף בירכיים הפנימיות שלי. בשלב הזה אני רטובה לחלוטין, מרגישה את עצמי מאבדת ומוצאת את עצמי מחדש עם כל זרם עונג שההצלפות מעבירות בגופי.
היא מרימה אותי ומסובבת אותי אליה, מחבקת אותי ושואלת איך היה לי. "אני רוצה עוד" אני אומרת, "בבקשה עוד קצת" אני מתחננת. "פעם הבאה" היא משיבה.
אנחנו יושבות אחר-כך והיא מספרת לי כמה אנשים צפו בנו ואני מתרגשת מהמחשבה על הקהל שצפה בי, מושפלת וגאה אפילו יותר.
