אנחנו קובעות להפגש בפעם הראשונה ואני מתרגשת. אנחנו קובעות שאאסוף אותה מהעבודה. היא אומרת לי להתלבש יפה ולהתאפר.
הבוקר מגיע ואני מתעוררת לפני השעון שלי. אני מחליטה לנצל את הזמן כדי לחפוף, מתקלחת, ומתלבשת יפה. הכי יפה שלי לפחות. חצאית אדומה, חולצה מכופתרת שחורה, ונעלי ואנס. אני מצלמת לה והיא אומרת שאני כלבלבה יפה, מאוד סקסית בחצאית. אני גאה שהיא אוהבת את מה שבחרתי ללבוש.
אני הולכת ללימודים (בחוסר רצון מובהק, כי היא מכריחה אותי כי הלימודים שלי אשכרה חשובים לה) והזמן לא זז. כמובן שאין לי מושג מה הולך בשיעורים. אני מתאפרת בהפסקה, משתדלת לשים לב לפרטים הקטנים, רוצה שהאיפור שלי יהיה מושלם בשבילה. באיזשהו שלב ההתרגשות מתחלפת בחרדה ואני יוצאת לקחת כמה שאכטות. היא אומרת שהכול יהיה בסדר, ואיכשהו אני מאמינה לה.
היא אמרה לי לא לאחר, אז אני דואגת להקדים. הציפיה מורטת עצבים, הדקות זוחלות לאיטן ואני מנסה להתמקד במוזיקה ולא בחרדה. היא נכנסת לרכב. "היי" אני אומרת. "איך אומרים לי שלום?" היא שואלת. "היי מלכתי", אני מתקנת, נבוכה. לא ציפיתי שנכנס לזה כלכך מהר. היא מנחה אותי לאן לנהוג. אני שרה משפט מהשיר שמתנגן ברקע. "תשירי לי, את שרה יפה" היא אומרת, ואני שרה לה, גאה לקבל מחמאה מהמלכה שלי. אנחנו מדברות קצת ואני מרגישה כאילו אני עפה. אני כלכך שמחה לראות אותה, אני כלכך שמחה שהיא רוצה לראות אותי, שהיא מתעניינת בי, שהיא משקיעה בי ככה, שאני בקושי שמה לב לשיחה בינינו. אני מביטה בה, מרגישה כלכך קטנה לידה, והלב שלי מקפץ. התגעגעתי להרגיש הכלבה הקטנה של מישהי.
"את זוכרת מה הבטחתי לך?" היא שואלת, והשאלה מחזירה את הקשב שלי לשיחה שמתנהלת בינינו. אני מהנהנת בראשי במבוכה וציפייה, מתרגשת לקבל את הסטירות שלי. אתמול שיתפתי שאני אמורה לקבל אחת, מאז צברתי עוד שתיים. חיכיתי לסטירות הללו בקוצר רוח כל היום. היא אומרת לי לצאת מהרכב. אני נעמדת ליד הצד שלה של הרכב. "בואי לפה" היא אומרת, ואני מתיישבת על הברכיים בין הרגליים שלה. "את יודעת מה אני רוצה לפני שאני אומרת" היא אומרת, ואני מצחקקת בגאווה. היא מעבירה את הידיים שלה על הפנים והשיער שלי. המגע שלה כלכך עדין וכלכך נעים לי. אני רוצה שהרגע הזה יימשך לנצח. היא מנחה אותי לעצום עיניים, ואני עוצמת, מרגישה את השחרור שמגיע עם ויתור על חוש הראיה. היא סוטרת לי. "תודה מלכתי" אני אומרת, מרגישה את עצמי נזרקת במהרה לספייס. היא אומרת לי להיות בשקט. סטירה שניה, אני גולשת עמוק יותר לספייס, מרגישה את עצמי משוחררת. רק בסטירה השלישית אני קולטת שאני רטובה בטירוף. היא אומרת לי לפתוח עיניים, מסתכלת לי בעיניים ושואלת:
"של מי את?"
"שלך מלכתי".
"ושל מי הגוף שלך?"
"שלך מלכתי"
"ומה אני יכולה לעשות איתו?"
"כל מה שתרצי מלכתי"
"את תפסיקי להתווכח איתי?"
אני מצחקקת ומרכינה את הראש. היא מושכת אותי מהשיער להסתכל לה חזרה בעיניים.
"כן מלכתי"
היא מסבירה לי שאם אתנהג יפה ואתן לה מה שהיא רוצה, היא גם תתן לי מה שאני רוצה. היא משתמשת בלשון מעורבת ואני נמס מבפנים. היא מנשקת אותי במצח ואני מרגישה חום מתפשט בכל הגוף שלי.
אני חוזרת לשבת באוטו ואנחנו נוסעות טיפה. "בואי לתת לי חיבוק" היא מנחה, ואני יוצאת מהרכב, מאושרת. היא מחבקת אותי והחיבוק שלה רך וחמים ונעים ואני רוצה שלא ייגמר לעולם. וכמו כל דבר טוב, הוא היה צריך להגמר, והיא היתה צריכה ללכת.
"ביי" אני אומרת.
"ביי מה?"
"ביי מלכתי" אני משיבה ומרגישה את עצמי מסמיקה.
