אני לומד בימים האחרונים למבחן בפסיכואנליזה ומגדר. למדתי על תיאורטיקן בשם לקאן שטוען שהשפה מעצבת אותנו, ועם זאת לא מצליחה להעביר את החוויות שלנו בצורה מלאה ושלמה, מה שיוצר חוסר אצל כולנו.
לאחרונה אני מרגישה את החוסר הזה יותר מתמיד. אני יושבת מול פתק ריק בטלפון וכותבת ומוחקת כי המילים לא מעבירות את העוצמות של החוויה. כי אף מילה שאכתוב לא תעביר את התחושה שלי כשאני על הברכיים מול המלכה שלי, או את התחושה שיש לי כשמישהי קושרת אותי ברמת חוסר אונים טוטאלי. אף מילה לא תתאר במדוייק את הזרמים של עונג וכאב שכל הצלפה שאני מקבלת מעבירה בי, ואף פסקה לא תצליח להסביר את התחושה המושפלת שאני מרגישה כשאני לא נוגעת בעצמי רק כי המלכה אמרה.
החוסר הזה משגע אותי. אני רוצה לצרוח את הסיפורים מכל הגגות אבל מוצאת את המילים כובלות אותי ושומרות עלי בודדה. ואני מרגישה כלכך בודדה.
איריגראי טוענת שהשפה שלנו היא פאלוצנטרית, כלומר, מתמקדת בגברי, ואחת הבעיות עם המיניות הנשית היא שאין לנו מילים לתאר אותה ולדבר אותה, ואני לא יכולה להזדהות יותר. אנחנו יודעים לכתוב מיניות נשית בצורה שתנעם לגברים, אבל הנסיון לכתוב מיניות נשית אמיתית, כפי שהיא נתפסת בחוויה שלנו כנשים (או במקרה שלי, כמישהו שחוברת כאישה) מייאש אותי לפעמים. המילים לא מתיישבות נכון, משהו חורק במכונה שאמורה להיות משומנת היטב.
אולי אני סתם בתקופה כזו, שאני רוצה לכתוב המון ואין לי על מה, ואולי יש כאן בעיה. כך או כך אני מתוסכלת באותה רמה.