אז החלטתי לכתוב כדי להתחמק מללמוד. אני לא יודעת עדיין מה גיבוב השטויות שאכתוב כאן יניב, אבל נקווה שייצא מזה פוסט נחמד.
ביום שני נפגשתי עם מישהי לסשן. דיברנו על מגדר וסיפרתי לה שיש ימים שאני לובש ביינדר (פריט לבוש שמשטיח את החזה), והיא הכינה לי אחד מחבלים. זה היה סופר מגניב והייתי ממש מאושרת. אח"כ היא הצליפה בי והיה מדהים. נכנסתי לספייס ממש טוב. אני יודעת שאני בספייס כשהתחושה של הכאב משתנה והופכת מצורבת למשחררת ומרגיעה. באיזשהו שלב גנחתי מכאב ועונג והיא צחקה עלי שמותר לי לגמור. הרגשתי מושפלת בדיוק בצורה הנכונה. אמנם אני לא מסוגלת לגמור מהצלפות, אבל אני בהחלט מסוגלת לחוות מהן עונג. היא החליפה כלים, הרבה מהם, לא הצלחתי לעקוב. היו פלוגרים, קיין, ספאנקר.. הייתי מסוחררת מדי מכאב מענג כדי להבחין, רק ידעתי שאני רוצה עוד ועוד מזה. היא אפשרה לי לנגן את הפלייליסט שלי מה שמעלה את סף הכאב שלי משמעותית והמוזיקה עזרה לי להכנס עמוק יותר לחוויה. כל מה שהיה באותו רגע היו היא, הכלי שאיתו היא מכאיבה לי, והתחת הבוער שלי. לא היו חרדות, לא היה כאב. לא הרגשתי בודדה, או לא אהובה או לא שייכת. לא רציתי לברוח מהחיים של עצמי. להפך, רציתי שהרגע הזה יימשך לנצח.
אני אוהבת את השחרור הזה. את האוויר שבורח לי מהריאות עם כל הצלפה. את הכאב השורף והצורב והכלכך כלכך נעים. את הראש שמתרוקן ממחשבות וכל מה שנשאר הוא לספוג עוד, בשביל ההנאה שלי ושלה גם יחד. המקום הזה מרגיע אותי, משחרר אותי, מאפשר לי לנשום לרגע.
ועכשיו, עכשיו אני יומיים אחרי, ואני כלכך צריכה אוויר. אני יושב וקורא מאמרים ללימודים ומרגיש את המוח מתמלא במחשבות טורדניות ואת האוויר מתרוקן מהריאות ואף נשימה עמוקה לא מצליחה למלא את הריקנות בחזה. אני מרגיש את עצמי שוקעת באוקיינוס של בדידות ולא משנה כמה אני בועטת ברגליים אני לא מצליחה לצוף והמים מתחילים למלא את הריאות שלי, שהולכות כל רגע לוותר ולקרוס. עכשיו אני כותב את הקטע הזה כדי לברוח חזרה למקום הנפלא שהייתי בו בשני, לתחושת הבטחון שנסכה בי, לתחושה שאני במקום הנכון שלי, עם הראש למטה והתחת למעלה. עכשיו אני משנה תנוחות על המיטה, מנסה להצית את הכאב העמום שעוד נשאר מיום שני, להחזיר את עצמי לתחושה.
אני זקוקה לתחושה הזו, זו לא באמת בחירה. הצורך בכאב הוא חלק ממני, ולא משנה כמה ניסיתי לברוח ממנו במהלך חיי הוא תמיד מצא אותי חזרה. או שאולי הגיע הזמן להודות שאני מצאתי אותו. אולי אני לא רוצה לברוח מהכאב אלא להתמסר ואליו ולהתאחד איתו. אולי הכאב הוא המקום הבטוח שלי.
ואולי, אולי אני יכול לעשות את זה גם עם כאב נפשי?