מערכת היחסים שלי עם כאב מאוד מורכבת.
אני מזוכיסטית, לגמרי. אני נהנית מהכאב עצמו. אני לא "סופגת" את הכאב כדי לרצות את השולטת שמולי, אני מחפשת אותו, אני צריכה אותו.
במהלך חיי למדתי שיש סוגים של כאב. בהתחלה התקשיתי להבדיל ביניהם, לקחו לי שנים של נסיונות וטעויות למצוא את הכאבים שנכונים ומדוייקים לי.
יש כאב של פגיעה עצמית. הוא כאב הרסני. הוא כאב שירסק אותי מבפנים ואמצא את עצמי חוזרת אליו שוב ושוב ברגעי משבר. הוא כאב של ויתור על עצמי, של בגידה בכל מה שאני מאמינה בו, של שנאה עצמית. זה כאב שמגיע מכל המקומות הלא נכונים.
כאב של פגיעה עצמית הוא לא נעים. הוא סבל, וזה בדיוק מה שאני מחפשת כשאני משתמשת בו. הוא משחרר, אבל לא כי אני עונה על איזשהו צורך שלי, אלא כי אני פורקת את כל השנאה העצמית והכאב הנפשי שלי דרכו. אני סובלת ממנו, וככה אני גם מזהה כשכאב הוא לא נכון לי.
ומצד שני, יש כאב של סשן. כאב שמשחרר את החיה הכלואה שמאיימת לצאת ממני בכל רגע. את הכאב הזה אני רודפת כבר שנים בכל דרך ואמצעי. הכאב הזה כלכך נכון ומדוייק לי, שהוא מצליח לשחרר באמת את המועקה שיושבת לי תמיד בחזה. הוא מצליח לנקות לי את הראש מכל המחשבות והחרדות, הוא מצליח להביא לי את עצמי.
כאב כזה, של מזוכיזם אמיתי, הוא לא סבל. הוא שחרור. הוא כמו חמצן לריאות, הוא כמעט נחוץ עבורי. כשאני בספייס, הצריבה הכואבת הופכת להיות כלכך נעימה ומשהו בתוכי מתמסר לתחושה ומחפש עוד ועוד ממנה. משהו בכאב הזה מאפס אותי, מפקס אותי, מעיף אותי למחוזות שאני לא מגיעה אליהם בשום צורה אחרת. הכאב הזה מוציא מתוכי חלקים שקבורים מתחת לשכבות של מגננות, פחדים, וחרדות, את עין הסערה, לב המערבולת, אותי. הוא מוציא אותי.
ואותי, את הגרסה הזו שלי, אני אוהבת. אני רוצה לפגוש ולהכיר אותה יותר. אני מחפשת אותה כמעט בכל צעד שאני לוקחת, והדרך לחפש אותה, היא לחפש כאב.
כאב נכון.