יש לי יותר מדי רעש בראש.
יש קולות שונים ומשונים שקוראים לי לעשות דברים נוראיים. המטפלת שלי קוראת להם מחשבות טורדניות, אבל אני חושבת שאולי אלו סתם מחשבות. אולי זו אני שרוצה לעשות דברים נוראיים. אולי זו אני שרוצה לקפוץ לכביש ראשי, או לצרוח כמו משוגעת במקום פומבי. אולי אני זו שרוצה לחתוך עד שלא תישאר טיפת דם בגופי. אולי זו אני שרוצה להרוס אותי.
יש לי יותר מדי רעש בראש.
חלק מהרעש הוא פשוט צרחות. אני תוהה מי צורחת שם עמוק בתוכי, כי אני די בטוחה שזו לא אני. אולי זו הילדה שזועקת לעזרה?
בואו נדבר קצת על הילדה. הילדה הזו עברה טראומה מינית לפני שידעה מה זה מין או מהי טראומה. הילדה הזו שרדה גיהינום, יום אחר יום, שנה אחר שנה. והיא מעולם לא ויתרה על עצמה. היא בכתה בשקט כשאמא צעקה ושיחזרה את הפעולה כשנאנסה שוב, ושוב, ושוב, על ידי יותר אנשים משהיא יודעת או מסוגלת לספור או לזכור. היא למדה לצרוח מבפנים, ואולי היא עד היום צורחת שם עמוק בתוכי.
הילדה היא אולי חלק ממני, אבל היא לא אני. הילדה הזו לא יכלה לשרוד. הילדה הזו פוגעת בעצמה בלי סוף, כדי להרוס אותי היא תעשה ליטרלי הכול. הייתי חייב להתנתק ממנה כשגדלתי, להשאיר אותה מאחור. והיא עדיין יושבת שם, מכודררת לכדור בפינה, כאובה ופגועה, זועקת לעזרה. גם כשאני בסדר ואני חזקה, יש ילדה קטנה שצורחת לעזרה שלעולם לא מגיעה.
יש לי יותר מדי רעש בראש.
יש בי חלק כלכך מדוכא שהוא אפילו לא רואה טעם לשרוד. יש בי קול שמנסה לשכנע אותי לשבת כל היום ולבהות. הוא יודע מה עברתי ולא יכול להכיל את זה, הוא מיואש לחלוטין. הוא אובדני אבל לבצע פעולה אובדנית זה קשה מדי, אז הוא פשוט יושב בפינה אחרת, דופק את הראש בקיר שוב, ושוב, ושוב. התחושה כבר התקהתה והוא לא מרגיש את הדפיקות. כשהוא משתלט עלי הגוף שלי נהיה כבד והכול כואב מדי, אני טובעת בים של ייאוש והכאב כלכך כבד, כמו משקולת שמושכת אותי למטה, לקרקעית, למצולות. אין שם חמצן, אין שם אוויר, יש רק כאב שחור שבולע כל מה שנמצא איתו במגע, ואני, אני נשאבת עמוק יותר ונקרעת לגזרים. כשהחלק הזה משתלט אני דופק את הראש בקיר בלי לשים לב או להרגיש. כשהחלק הזה משתלט אין טיפת תקווה, או טיפת אני. כשהחלק הזה משתלט אני מאבדת אותי.
יש לי יותר מדי רעש בראש.
יש ילדה שיושבת בשיעור, מבוהלת, מוקפת פרצופים עוינים. ילדים שמחרימים, בריונים כאלה ואחרים. מורים שמנסים לדכא, להוריד ולהשפיל, חלקם אפילו ממש מתבריינים. היא יושבת מאחורה, הקול שלה נבלע עמוק, הרגל מתנדנדת מהר מדי והיא רק מחכה לצלצול שיאפשר לה לברוח מהגיהנום לבית מפחיד לא פחות. היא יודעת בדיוק איך לבד מרגיש, היא כבר לא פוחדת ממנו. הלבד כבר מזמן הפך לה לבטוח. הילדה הזו פרפקציוניסטית, היא יודעת כמה היא חכמה. זה כוח העל שלה. היא יודעת שהיא יותר חכמה מהילדים ששונאים אותה ומהמורים שמשפילים אותה, והיא נחושה להוכיח זאת בכל מאודה. היא תקבל מאה בכל בחינה, תגיש את העבודה הכי טובה בכיתה, תוכיח להם ולעצמה, שלא משנה מה הם יעשו לה ואיך יפגעו בה, יש משהו אחד שבו היא יותר טובה.
והיום, היא מוקפת באנשים חכמים, והיא כבר לא תמיד הכי טובה. היא איבדה את כוח העל שלה, ועכשיו היא פשוט יושבת מקפיצה את הרגל מהר יותר ויותר, אבודה וחרדה.
יש לי יותר מדי רעש בראש, כל קול מהווה דמות שפעם הייתי או יום אחד אהיה, יש כאב ופחד ומדי פעם תקווה, יש ייאוש ודכאון ואולי קצת חמלה. הרעש כואב לי, הצרחות צורמות באוזניי, אני מוצפת והכול פשוט יותר מדי. אני יכולה להמשיך ולתאר עוד דמויות, לכל אחת חוויות אחרות, והן כולן אני, ואף אחת מהן היא לא אני, ואני בכלל לא מכירה אותי.
