אזהרת טריגר//אובדנות
זה קטע כתיבה ישן, תהיות של פעם שרצות לי בראש גם היום. אני לא אובדנית באופן אקטיבי ולא בסכנה לעצמי בשום צורה.
לפעמים אני תוהה למי אני באמת אחסר אם אוותר בסוף. מי תשים לב שאני חסרה. אחרי כמה ימים יגיעו הודעות לטלפון שלי, וממי. מי יבכה ומי תחייך בהקלה. את מי זה ישבור ואת מי זה ישעשע. מי ימצא אותי, איך, ותוך כמה זמן.
אני יכולה לענות על השאלות הללו בעשרות דרכים שונות, וליצור מכל אחת מהן קומבינציות. אני מדמיין את זה בראש כבר שנים, מריץ במקרן המעוות שבראשי את הסיטואציה קדימה ואחורה, בוחן דרכים שונות ותזמונים אחרים, אנשים שימצאו אותי ובאיזה מצב. התגובות של אנשים משתנות מרגע לרגע בדמיוני, זו שהיום אני בטוח שלא תתאושש מזה מחר בכלל לא תשים לב, וזו שאני בטוח שתהיה מאושרת מחר תבכה.
אני מריצה את הסרטון קדימה ואחורה, עורכת, חותכת, תולשת, פוצעת, מאחה, שוברת, וחוזר חלילה. שוזרת רגעים בדיוניים ואמיתיים אחד בשני ויוצרת סיפור אימה חדש בכל יום, שעה, דקה, ושניה. אני יודעת שלא הדבקתי את קטעי הסרטים לפי הסדר כי אין שום הגיון בצלילים והקולות, השחקנים מתחלפים כל שתי דקות, וגם ככה בקושי ניתן לראות משהו מבעד לדמעות. אני לא בטוחה למי הן שייכות. האם הן שייכות לבת הזוג או לחברה הטובה? לאמא, או לאחותי הקטנה? אולי הדמעות בכלל שלי? אולי אני זו שבוכה?
ובין כל המחשבות, התכניות והפחדים, מופיעה הילדה הקטנה על המסך. היא יושבת ומביטה מהחלון, והגינה שהיא בוהה בה מטושטשת גם היא מדמעות. הדמעות שלי? שלה? היא מביטה במבט שאני מכירה כלכך טוב. מריצה במקרן שבראש את הסרטונים, מחברת, מנתקת, חותכת, מדביקה, פוצעת. דופקת את הראש בקיר. צורחת. שורטת או חונקת את עצמה. היא מריצה את כל הדרכים שהיא מכירה, תוהה מי ישים לב, ואיך. מי ימצא אותה, כשהיא לא תהיה כאן יותר. מי ישמע את הזעקה שלה כשהיא לא תוכל לצעוק יותר. ואם אף אחד לא שומע את הצרחה עכשיו, אולי אף אחד לא ישמע גם אז.
אני מנערת את הזכרון וחוזרת להיום. מי ישים לב היום. למי זה יכאב, למי אחסר. התמונות על המסך מתחברות ויוצרות שמות ופרצופים כואבים ואוהבים ואני יודעת שאני לא לבד אבל היום אני שוכחת. היום, ואתמול, ושלשום, ובשבוע שעבר. ואולי מחר אני אזכר, או שאולי אבלע בריק ובכאב שבתוכי. אולי מחר הראש שלי, והילדים מהיסודי, והגברים מהתיכון, והחברות לשעבר ינצחו. אולי מחר אני אבחר ללכת עם דעת הקהל, ואתן לעצמי לשקוע באמת ולוותר. לוותר על עצמי, על הכול. אולי מחר זה יפסיק לכאוב.
ואולי, אולי, אני אשרוד גם את מחר. ואולי יום אחד, המקרן שבראשי ייכבה, ואני לא אתהה יותר. אני לא אדמיין, כי זה יהיה כלכך רחוק ממני שלא תהיה אפשרות שזה יקרה. ואולי אתקרב לשם צעד נוסף, אם אצליח גם היום לא לוותר.
