יציבות היא לא תחושה מוכרת עבורי. הבית שגדלתי בו לא הרגיש יציב, ידעתי שאני תמיד בסיכון של להשלח משם. חברויות לא היו לי כילדה, בטח שלא כאלה יציבות. אני גם סובלת מהפרעת אישיות גבולית כך שהרגשות שלי עוצמתיים יותר וקיצוניים יותר משל שאר העולם. התחושה שהכול הולך כל רגע להתפרק, שכל דבר טוב עשוי להשמט לי מבין הידיים, ליוותה אותי מהיום שאני זוכרת את עצמי.
ואם יש משהו לא יציב בעולם הזה, זה קשרים בינאישיים ומערכות יחסים. לפחות עבורי זה מעולם לא היה דבר יציב, ולשמור את הסירה המיטלטלת מעל למי הים הסוערים דרש ממני תמיד מאמץ כביר. וברגע של כנות למול עצמי אני מבינה שאני תמיד מחפשת עוד שולטת ועוד סשן כי מרגיש לי שכל דבר יכול כל רגע להתפרק ואני צריכה תכנית ב'. כי אני צריכה לוודא שגם אם הקשר שישלי עכשיו יקרוס יהיה לי משהו ליפול לתוכו.
ואולי אני סופסוף במקום שבו אני לא צריכה את זה יותר. אולי מותר לי סופסוף לשחרר ולסמוך על משהו שהוא יציב, כי מיס לא הולכת לשום מקום. כמו שכתבתי כבר 125 פעמים, מיס אוהבת אותי ולא מוותרת עלי. ואולי לכתוב את זה שוב ושוב עובד, ואני מתחילה להאמין בזה ולסמוך על הקשר. אולי אני לא צריכה לתכנן יותר. אולי אני לא חייבת להיות בהיכון לאסוף את עצמי לאחר הפירוק, כי אולי לא יהיה פירוק. אולי פשוט יהיה בסדר.
הפוסט הקודם שלי היה אחד הפוסטים הכי מרגשים שכתבתי, כי הוא אומר שאני יכולה לשחרר סופסוף. אני לא צריכה לחפש יותר. מצאתי. וזה יציב.
