הגוף שלי לא מרגיש שלי. הכול מוזר ולא במקום. באלי לנתק מהמתג ולחבר מחדש איכשהו. באלי לקלף לעצמי את כל העור. באלי לצרוח ולבכות ולשבור את הכלים ולחתוך בבכי עם הזכוכיות השבורות. באלי לקחת חזרה בעלות על הגוף הזה. על הגוף שלי.
הגוף שלי לא מרגיש שלי. אולי זה כי הוא אף פעם לא היה שלי. אולי זה קשור להתעללות המינית בילדות, או לניצול של גברים מבוגרים בנערות. אולי זה קשור לאימה שהגוף הזה יודע. אולי אני חייבת להיות מנותקת ממנו כדי להתמודד עם עוצמות הרגש שעולות בי. אולי זה סתם מנגנון הגנה מטופש. אולי בכל פעם שהתעללו בי וניצלו אותי לקחו חלק קטן ממני, והריקנות הזו, החור השחור שנפער בחזה ובולע כל רגש, הם כל מה שנשאר ממני. אולי לקחו לי את הגוף שלי.
ולא פלא שאני חייבת להיות מנותקת. אין לכם מושג מה הגוף הזה עבר. כמה איברים וחפצים נדחפו לכל מיני חורים בשלל גילאים ומגוון צורות. כמה פעמים התחננתי 'די' ולא עצרו. ואתם לא יודעים על הפעם שצרחתי וניסיתי להשתחרר. אתם לא יודעים כמה פעמים רציתי לעצור ופחדתי להגיד משהו. כמה פעמים התייאשתי. כמה פעמים ויתרתי על עצמי. אתם לא יודעים שבסקס הראשון שלי אני בכיתי, כי הוא היה ברכב של גבר מבוגר וכמעט לחלוטין זר, ואני רק רציתי לחזור הביתה לבובה שלי. אתם לא יודעים כי אף אחד לא רוצה לשמוע, כי אני צורחת ובוכה ואף אחד לא שומע מילה.
ואולי אני בעצם ממלמלת לעצמי ואתם לא יכולים לשמוע. אולי אני צריכה לענוד את הטראומה שלי פומבית יותר, כדי שאף אחד לא יוכל לפספס. אולי הדרך היחידה לגרום לכם לראות היא לחתוך, או לנסות להתאבד, או לא להתקלח עד שאי אפשר לעמוד לידי. אולי אם אני אוותר על עצמי מספיק אתם תוכלו לראות מה לקחו ממני וכמה זה כואב לי. כמה פצעו בי והשחיתו אותי. כמה אני מנופצת. אולי תוכלו לראות את הרסיסים, כשהם יהיו מפוזרים מולכם על הרצפה.
ואולי,
אולי עד שתראו יהיה מאוחר מדי.
***לא אני לא אובדנית או בסכנה לעצמי, פשוט לא התחשק לי להעמיד פנים ולסיים בסיום אופטימי לשם שינוי
