אני לא יודעת למה כלכך קשה לי לכתוב על הטראומות מהילדות.
על הטראומות מהנערות אין לי בעיה לדבר. אני זורקת זוועות בשיחות כאילו הן לחלוטין נורמליות. אני צוחקת ומתבדחת על סיפורי אימה, מספרת בחיוך על האונס הזה או ההוא.
ועל הילדות אני שותקת. אולי זה כוחו של הרגל. אולי שתקתי כלכך הרבה שנים שאני כבר לא מסוגלת לדבר, אולי הם לקחו ממני את היכולת לספר. אולי זה קשור לבושה ולאשמה שאוכלות אותי מבפנים. כי הרי הם היו ילדים, ויכולתי להגיד להם לא, גם אם הם החרימו כשלא שיתפתי פעולה. כי הרי כשאלו שני ילדים אין תוקף בחדר, יש שני קורבנות, ואיך אני יכולה לספר את הסיפור שלי כקורבן בלי להפוך אותם אוטומטית לתוקפים? איך אני יכולה למצוא את המילים המדוייקות שיעבירו את מורכבות הסיטואציה על כל צבעיה וגווניה?
אז עברתי סיפורי זוועות בילדות, והם מושתקים. אני לא אתבדח על הפעם שמצצתי לילד, או על הפעמים שבהן בכיתי מכאב. לא תדעו שקשה לי לשתות את שמן הקנאביס שלי כי בשיקוי שאחת הילדות הכינה לי היה שמן, והיה גם שתן, ושתיתי והקאתי והיו צריכים לבוא לאסוף אותי. לא תשמעו על הפחד והאימה ששלטו על חיי, לא תחשפו לכך שלקחו ממני את הגוף שלי עוד לפני שידעתי לפתור משוואות. אף אחד לא יראה את הכאב שבו אני שרויה ואף אחד לא ישמע את הזעקה החלושה שלי לעזרה.
אני טובעת בים של חוסר אונים ובדידות, של כאב ושקיפות, של אימה וכל מה שהוא ההפך מהתרגשות. אני רוצה להרשות לעצמי להיות הילדה שאף פעם לא הייתי, לבכות ולצרוח ולשנוא את כולם, להטיח באנשים מילים נוראיות בצעקות ושיסלחו לי, לבכות בכאב לתוך חיבוק של דמות אוהבת. אני רוצה את הילדות שנלקחה ממני. אני רוצה אותי בחזרה.
