בגיל 18 נשבעתי שלא אחזור לבדסמ. ואז שוב בגיל 23. ועכשיו אני עוד מעט בת 24, ואני בבדסמ. בואו נדבר על זה.
החיים שלי רצופים טראומה. באמת שעד גיל 18 כל מה שהכרתי היה טראומה. גדלתי בבית מתעלל רגשית וקצת פיזית באופן לא שגרתי (לא חטפתי מכות אבל כן הרעיבו אותי, ירקו עלי, וכד'). בגילאי 5-12 עברתי התעללות מינית ממושכת על ידי המון ילדים אחרים. בגילאי 16-18 עברתי ניצול מיני במסווה של בדסמ.
מה זה ניצול מיני במסווה של בדסמ? זה כשגברים מבוגרים לוקחים נערה, אומרים לה שהם עושים איתה בדסמ ובעצם פשוט מנצלים אותה מינית. ואני לא מדברת על גברים בני 20, אני מדברת על גברים בני 40. והרבה מהם. באותה תקופה לא הרשו לי שיהיו לי גבולות. לא היה מקום להסכמה שלי, בטח שלא לרצון נלהב. אבל הם חיבקו אותי, וההורים שלי לא, ולמדתי בילדות שהדרך להשיג חיבה היא לרצות מינית אז המשכתי לבוא. פעם, פעמיים ביום בתקופות הגרועות. הייתי באמת מכורה לזה, לא ידעתי איך להפסיק. ביצעו בי מעשי סדום יותר פעמים משאני יכולה לספור. וגם אנסו אותי כמה פעמים טובות.
בגיל 18 ההורים גילו על הגברים והוציאו אותי משם בכוח. כנראה הדבר הכי טוב שהם עשו עבורי אי פעם. וזה מה שידעתי על בדסמ, ההתעללות. באמת חשבתי שזה בדסמ. נשבעתי לעצמי שלא אחזור לשם לעולם. פחדתי פחד מוות מהפנטזיות של עצמי ואפילו לא העזתי לאונן במשך שנתיים. כשמישהו התחיל איתי בצבא בצורה הכי חמודה בעולם רצתי להקיא. לא ידעתי איך להכיל מיניות, בטח שלא את הפנטזיות הבדסמיות היחסית קיצוניות שלי. פחדתי. פחדתי מגברים, פחדתי אפילו מנשים. פחדתי מהכול ומכולם.
ואז חזרתי. בצורה מאוד בריאה עם מי שהיתה אז הבתזוג שלי. ובפעם הראשונה היא רק נשכה אותי כמה פעמים והתחלתי לבכות, והיא עצרה וחיבקה אותי ושאלה מה קרה, והסברתי לה שלא ידעתי שאני יכולה להרגיש ככ בטוחה בסיטואציה כזאת. ובאמת לא ידעתי. נפתח בפני עולם חדש ומרגש, מלא בהרפתקאות. ואיתה זה היה טוב. זה באמת היה טוב. היא דאגה לי ואהבה אותי והיה כלכך פאקינג טוב.
ואז נפרדנו וחזרתי להשתולל.
גיליתי שמאוד קל למצוא פרטנרים.ות כשאת בגירה וקפצתי מאחד לשני כמו בטרמפולינה. אני לא יודעת כמה אנשים סישנו אותי באותה תקופה, אני באמת לא זוכרת את הרוב. היו כאלה שאפילו לא ראיתי את הפנים שלהם, שפשוט הצטרפו לסשן במסיבות. ונתתי להם, כי אלה החיים הטובים, וכי ישלי הרבה פנטזיות על חוסר הסכמה וחשבתי שאם אגיד לעצמי מספיק פעמים שאני נהנית ובעצם מגשימה פנטזיות זה יהיה נכון.
אבל זה לא היה נכון. ורוב הימים הייתי חוזרת הביתה ריקה ומטורגרת. לשמחתי לא נאנסתי בתקופה הזו וכל מה שקרה קרה בהסכמתי, אבל רצון נלהב לא באמת היה שם. היתה שם מכורה בקריז, שרצה מדילר לדילר לקבל עוד מנה.
ובגיל 23 עשו לי שיחה בהוסטל הטיפולי שהייתי בו, ואמרו לי שאני חייבת להפסיק. והתחרפנתי. איך להפסיק, מה להפסיק, אני חיה את החיים סופסוף. אני לא פוחדת. אבל בדיעבד אני מבינה שאלו לא היו חיים, אלו היו אדרנלין ושחזורי טראומה. ונכנסתי לתכנית של מכורים למין, והבטחתי לעצמי לעולם לא עוד. אני לא אחזור לשם, אני לא אפגע בעצמי ככה.
ובתכנית, לאט לאט, התחלתי לפרק את הדברים ולהבין מה נובע מההתמכרות שלי ומה נובע מרצון אמיתי ובריא שלי. הבנתי מה מוגן ובטוח לי, ואיך להגשים את הפנטזיות שלי בתנאים שלי. אפילו נפתחתי לעולם הגברים. למדתי לשמור על עצמי בתוך זה, להכיר באמת.
והיום, היום אני באמת נהנית. אני מבינה שאני לא צריכה הכול כמו פעם, רק קצת שמדוייק לי. אני לא צריכה את כל הפרטנרים בעולם, ואני לא חייבת כלום לאף אחד. מגיע לי להציב גבולות, והרבה מהם, ומגיע לי אפילו שיכבדו אותם ולהעיף מהחיים שלי אנשים שלא. מגיע לי שידאגו לי ויטפלו בי ולהרגיש אהובה בתוך כל הדבר הזה. מגיע לי חיבוק שלא תלוי במין, מגיעה לי אהבה חברית שהיא מעבר לבדסמ או מין או ווטאבר. וככה נראה בדסמ אמיתי. ככה נראה בדסמ בריא.
אז כן, לא קיימתי את ההבטחה שלי לעצמי. פעמיים. אבל אני שלמה עם זה לגמרי. לחלוטין.
תמונה שלי כדי שמישהו אשכרה ייכנס לפוסט
