כששום דבר לא משתנה, שום דבר לא מתקדם. הכול תקוע במקום.
זה מאוד מזכיר פוסטראומה כל העניין.
להיות כלואה בתוך מסגרת קטנה ומצומצמת, להשאר מאחורי כולם, שנים אחורה, לחוות בהווה את העבר ולהאמין שהוא קורה עכשיו.
הילדה מתבגרת, אבל החיים נשארים אותו דבר. אותו כאב, אותו פחד, אותה חוסר שייכות.
ויום אחד היא מוצאת את עצמה בגיל 24, והכול אותו דבר, היא עוד בת 5. היא מפוחדת, היא אבודה בתוך עצמה. היא בודדה. היא מוקפת אנשים ומרגישה לבד, היא אהובה ומוערכת אך מרגישה שהכול מחליק לה בין הידיים.
וגם הטוב הזה שהיא הצליחה ליצור, לכמה זמן הוא יישאר?
הרי כל תקופה קורה אירוע טראומטי אחר. פעם אלה הילדים בבית הספר שמתעללים, אחכ המורים, ההורים שם כל הזמן, ואז מגיעים גם גברים מבוגרים. והם לוקחים ולוקחים ולוקחים ולא באמת נותנים בחזרה, הם רק מעמידים פנים. עוד מבוגר במסכת טוב לב יפהפייה שמחביאה מאחוריה רשעות אין קץ. ואז, כשהיא חשבה שזה סופסוף נגמר, זה סופסוף מאחוריה, מגיע עוד אחד. והוא שובר את כל מה שהיא הצליחה לבנות בשנות ההפוגה. הוא שורף הכול, אותה, בעיקר.
והיא? היא עדיין בת חמש. כלואה במערבולת מסחררת של אובדן עצמי, כאב, פחד, וחוסר אונים. כל אירוע שמתווסף רק מאשש את אמונותיה לגבי בני אדם, לגבי החיים והעולם בכלל. והילדה הזו לעולם לא תתבגר. היא התבגרה, והמושכות עכשיו בידיים שלה, אבל היא בכלל לא יודעת לכוון את המרכבה. לאן נכון ללכת כשכל מקום ואדם טומן בחובו סכנה?
