גם אני מרגישה.
אני מרגישה יותר מדי. אני מוצפת כל הזמן. אני מרגישה דברים שלא באמת שם, ידיים רותחות שמשאירות כוויות על כל העור שלי. אני מרגישה אנשים ומקומות וכאבים שהיו אמורים לשכוח, אבל נשארו. אני מרגישה זכרונות, אני מרגישה אותם כאילו הם קורים עכשיו. ידיים ואביזרים וחפצים שונים ומשונים. וזה כואב לי, כל המרגישה הזה. זה כלכך כלכך כואב לי.
גם אני ניסיתי לרוקן את זה, אבל יש יותר מדי. גם אני ניסיתי לאדות את זה, במקלחות רותחות אבל גם כשהמים שרפו את עורי המשכתי להרגיש את הידיים, את הכוויות. ניסיתי גם להקפיא את זה, מקלחות קפואות ואין לי אוויר והידיים עדיין שם, הכול עדיין שורף, מתחת לכפור של המים הקרים. ניסיתי לחשוב את זה, אבל חשבתי כלכך הרבה שאני כבר לא בטוחה מה המחשבות שלי ומה המציאות. חשבתי כלכך הרבה שאני יודעת לנתח מלמעלה כל רגע וכל מגע, אבל אני עדיין מרגישה את הידיים. ניסיתי למסור את זה, אבל אף אחד לא באמת מסוגל להכיל. אפילו פה, מול הדף, אני מצנזרת, כדי שאוכל להקריא. ניסיתי להקיא את זה, ניסיתי לצרוח את זה, ניסיתי להחביא את זה, אבל הידיים עדיין עלי. ניסיתי לשרוט את עצמי ולהוריד ממני את הידיים, אבל הידיים לא ירדו ואני נפצעתי. ניסיתי להעמיד פנים שהכול בסדר, שאין עלי ידיים. אני כל הזמן מעמידה פנים. אבל לא משנה כמה אני מתנהגת כאילו הן לא שם, הידיים שם, והן שורפות, וזה כואב לי.
אני מרגישה אותם, את כולם. את הילדים, את הגברים המבוגרים, את הגבר האחרון. אני מרגישה את הפעמים שבהן שיתפתי פעולה ואת הפעמים בהן התנגדתי. אני מרגישה את הפחד והאימה מציפים אותי. אני מרגישה את חוסר האונים, את הבחירות הבלתי אפשריות, אני מרגישה הכול.
אני מרגישה כלכך הרבה שלפעמים אני כבר לא מרגישה כלום. אני לא יודעת להבדיל בין המציאות לזכרון שלא עובד כראוי, אני לא יודעת למצוא מילים לזוועות, אני לא יודעת להרגיש מה אני מרגישה.
אז אני מחייכת, ואומרת שיהיה בסדר. כי בסוף, חייב להיות בסדר. אני רק לא יודעת איך להגיע לסוף הזה, לבסדר הזה. איך להוריד ממני את הידיים. איך להרגיע את הכוויות. וכרגע, הכול לא בסדר, ולא, לא נעים מאוד.
