וויניקוט דיבר על העצמי האמיתי והעצמי הכוזב שלנו. העצמי האמיתי שלנו הוא הקול שלנו, מה שיש בנו, שיש לנו להגיד ולהתנהג, והעצמי הכוזב הוא הדמות שבנינו כתוצאה מציפיות של הסביבה מאיתנו, ממש קול שיוצא מגרוננו אך מדבר את שפתו של מישהו אחר.
אני לא הכרתי את העצמי האמיתי שלי.
אני עדיין לא מכירה.
אני יודעת מי אני, אבל.
אני חכמה, השיער שלי יפה, אני חברה טובה, ישלי לב טוב, אני בנאדם טוב בסהכ.
אני מורה ומדריכה, אני שרה ומנגנת, אני חלק מחברה.
אבל אני נבניתי מציפיות חברתיות וטראומות, אני לא נבניתי אותנטית.
אני מזמרת בקול ענוג ושלו, אבל מבפנים מתחוללת סערה שאין ממנה מנוח, שלא שוקטת לרגע. מבחוץ אני טווס מרהיב, המשוויץ בנוצותיו, אבל עמוק בפנים, אני חיה פצועה. הכנפיים שלי שבורות ואני כבר לא מסוגלת לעוף. לא אני שברתי - הם שברו את הכנפיים. הם שברו גם את הלב. הם לקחו ממני יותר משהיה לי לתת, ונשארתי קליפה חלולה וחסרת ערך ומשמעות. הם הכאיבו לי ופצעו בי יותר עמוק משהמילים שלי אי פעם יוכלו לתאר, עמוק יותר מכל חתך של כל תער ולהב שפגשתי, עמוק יותר מכאב פיזי. הם פצעו אותי מתחת לכל זה, הם פצעו את *מי שאני*, הם השאירו ממני כלום.
אבל אני מזמרת, והקול שלי יוצר נגינה מוכרת ומנחמת, ולא רואים את הכנפיים השבורות. כולם רק מאזינים ליופי, אף אחד לא מסתכל על הכאב.