אני כותבת

הקו הדק//הסיבה שאני לא מסתשנת כשאני ברע

פגיעה עצמית מגיעה בשלל דרכים וצורות.
כילדה נהגתי לדפוק את הראש בקיר.
זה התפתח בתוך שנתיים שלוש לנסיון האובדני הראשון וגם היחיד שלי בינתיים.
שבע שנים מאוחר יותר אני לומדת לחתוך. יש איזה שיחה על חתכים בצופים, ומסבירים לי שזה מפריש אנדרופינים. אז בהתקף זעם שמפחיד אותי, אני שולפת סרגל.

ואז מגיע השלב שאני מבינה שאני צריכה להפסיק.
ואני מוצאת את הפתרון המושלם.
אני מאפשרת לאחרים לפגוע בי.
אני בת 16 ואובדת עצות, והם מחבקים אותי ואומרים שהם אוהבים אותי. אז מה אם הם בני 40. והם מכאיבים לי. בכל דרך אפשרית. ואת הכאב? את הכאב אני מכירה. הוא מרגיש לי כמו בית.

שנתיים עוברות ושולפים אותי משם בכוח לטיפול אינטנסיבי.
וזה עובד.
אני לא פוגעת בעצמי.
ואני לא רוצה שאף אחד ייגע בי יותר לעולם.

שנה וחצי של הימנעות מוחלטת ממין, ואני חוזרת לאונן. והפנטזיות? הפנטזיות מפחידות אותי.
אני מפנטזת על כאב ושימוש ואני לא מבינה.

ואז אני לומדת שבדסמ לא חייב להגיע ממקום של פגיעה. הוא לא אמור להגיע משם. ואני לומדת וחוקרת ולאט לאט גם מתחילה להתנסות, עם חברה טובה. עם הזמן אנחנו הופכות לזוג וגם נפרדות בהמון אהבה אבל זה סיפור ליום אחר.

בקיצור, אני לומדת שאני בדסמית, וזה לא אומר בהכרח פגיעה עצמית.
אני מגלה שכאב יכול להיות גם מענג, ולא רק מנגנון התמודדות למה שקורה בפנים.

ועדיין, מדי כמה חודשים אני מפשלת, והולכת לאדם הלא נכון, מהסיבות הלא נכונות, במיינדסט הלא נכון.

ואז אני מתחילה להסתשן רק עם אנשים שאני סומכת עליהם ואוהבת אותם כבני אדם. ומשהו בתפיסה שלי משתנה.
הם לא רוצים לפגוע בי.
ואני מבינה לאט לאט שאני לא מסוגלת לשים אותם במקום הזה, של לפגוע בי.

ועדיין יש לי ימים קשים. עדיין ישלי נפילות לפגיעה עצמית. אבל אני לעולם לא אשים מישהו שאני מעריכה ואוהבת במקום של לפגוע בי.

אז בתקופות כאלה, שאני לא מצליחה שלא לפגוע בעצמי, אני לא מסתשנת.
כי אני יודעת שאני לא במיינדסט הנכון.
שאני לא מחפשת עונג אלא פורקן.
ולא בריא לא לי ולא לפרטנר שלי לערוך סשן שמגיע ממקום כזה.

אז אני מסבירה שאני בתקופה קשה
ופחות יכולה להסתשן
ומקווה
שיבינו
ולא ינטשו את הספינה השוקעת
שהיא אני