אני כותבת

מסתבר שלקרוא אותי יותר קשה מלהקשיב לי.

כששלחתי למטפלת את הקטע האחרון שלי, היה לה קשה לקרוא אותו.

והיום, כשהקראתי לה אותו, הוא היה כמעט רך ונעים.

אני מתארת דברים נוראיים אבל מדברת עליהם בשלווה ממכרת.

ונעים להקשיב לי.

כשאני מקריאה מה שאני כותבת, אני שלמה, אני אסופה, אני רגועה (אלא אם כן זב נועד להיקרא אחרת, כמו פואטרי סלאם שאני כותבת לפעמים). אני יודעת מה אני רוצה להגיד. אני אחרי עיבוד של הדברים. אחרי שעיכלתי אותם.

המילים שלי נוקבות אבל אני שלווה ורגועה.

ואני מתה על הדיסוננס הזה.

יש בו הרבה כוח אצור, הרבה שליטה, הרבה עוצמה.

וגם החיים שלי, התפקוד שלי, הקיום שלי - הם דיסוננס אחד ענק. 

איך עוברים את כל מה שעברתי ושורדים? איך ממשיכים לחיות אח"כ? 

ובדיסוננס הזה

בחיים שלי

הכוח לא אצור, יש אובדן שליטה מוחלט, ואין עוצמה. יש רק קורבנות. 

אני קורבן

הפכתי לאחת לפני שהייתי אמורה ללמוד לקרוא

ולפעמים

זה כל מי שנשאר ממני