אנחנו יושבים לארוחת ערב. טעים לי וכיף לי בחברתם. ובעיקר, אני יודעת שאני בטוחה איתם.
אנחנו ממשיכים לדבר ולהינות. באיזשהו שלב אני הולכת לשירותים, וחוזרת לזה שהוא מארגן את החבלים. אני בלחץ קצת. פעם קודמת שהוא קשר אותי, לא החזקתי שתי שניות, ואני פוחדת לאכזב. אבל הוא לא התבאס עלי בכלל אז, וזה נותן לי אומץ לנסות שוב.
הוא מתחיל לקשור אותי. היד שלי בתנוחה מוזרה וישר נרדמת. הוא אומר לי ברגע של רצינות תהומית, שהוא צריך שאתקשר איתו, שאם משהו לא נעים, לא מדוייק, או כואב, אני חייבת להגיד לו, גם כדי שאהנה, וחשוב מכך, כדי שאהיה בטוחה. אני מעריכה את השיחה הזו ככ. היא נותנת לי בטחון שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. אני מעדכנת שנרדמה לי היד והוא אומר שזה בסדר, ואנחנו ממשיכים.
הוא קושר את הידיים שלי מקופלות. כשהוא מסיים לקשור את השניה הוא מחבר אותה לבמבוק שמעלינו. לא בצורה שלוחצת אותה או כואבת לי, יותר, נקודת השענות עבורי. ואז הוא עובר לרגל שלי. הוא קושר את הקרסול של הרגל הנגדית ומרים אותה, כך שאני מפוסקת כלפי הצד. אני בעצם נשענת על היד שקשורה כלפי מעלה, על הרגל שעל הרצפה, ועל הקשירה שמחזיקה את הרגל השניה שלי באוויר. המתיחה של שרירי המפשעות כואבת לי לרגע, ובתור מתעמלת לשעבר, זה כאב שמחזיר אותי למקום טוב. מהר מאוד הגוף מתרגל למתיחה וזה גם מפסיק לכאוב. הקשירה הזו הרבה יותר קלה לי מהפעם הקודמת.
בזמן שהוא קושר אותי, היא מחפשת נר. כשהוא מסיים, אני אומרת "אני לא בטוחה שאני אשרוד שעווה ככה, אני אפול", ובאמצע המשפט אני כבר מרגישה את החמימות של השעווה על העור שלי. עם ההבנה שהשעווה כבר עלי הקול שלי מתעמעם ואני מגלה שאני נהנית. אני לא זוכרת מי מהם אמר את זה אבל אני מתוזכרת שאין לי לאן לברוח, ומשהו בי משתחרר. החום הכואב הזה, אין לי ברירה אלא להתמסר אליו. אז אני נותנת לו את המקום שלו. אני מתנשפת, גונחת, נאנחת, נעה קדימה ואחורה על רגל אחת. השעווה זולגת על ירכיים, על התחת שלי, על הגב.
היא מאחורי, מטפטפת שעווה, בזמן שהוא מתחיל לשחק בי. ספאנקים עדינים לכוס, מעל התחתון. אני ככ רוצה שיתחזקו ולא מעזה לבקש, פוחדת מהכאב וכמהה אליו במקביל. הוא צובט לי את הפטמות, נושך לי את התחת באיזורים שעוד נקיים משעווה. אני גונחת מהצביטות בפטמות והספאנקים על הכוס, והיא מתחיל להביא לי ביד דרך התחתון. די מדהים שהוא הצליח למצוא את הדגדגן מעבר לתחתון אבל הוא הצליח, ואני גונחת, רגע מעונג ורגע מכאב מהשעווה.
היא מסיימת לטפטף עלי שעווה והוא משחרר אותי מהר כל-כך. הכול קרה מהר כל-כך. אני כל-כך רוצה עוד. הם מפרקים את השעווה שהתייבשה על עורי, חלק עם הידיים, חלק עם ספאנקים וחלק עם הצלפות, לא משהו חזק מדי, רק כדי לפרק את השעווה ולתת לי תחושה של הצלפה. אני בורחת מההצלפות והוא מאיים לקשור אותי שוב. אני צוחקת ומתקרבת חזרה. היא מורידה אותי לברכיים מולה ומחבקת את פלג הגוף העליון שלי והם ממשיכים לפרק ממני את השעווה. שם, בתוך החיבוק הזה, עם ההצלפות שלו מאחורה והידיים שלה מפרקות את השעווה מקדימה, אני מרגישה שהכול כל-כך נכון ומדוייק.
באיזשהו שלב הוא מתחיל לשחק עם ההצלפות, היא עוד מחבקת אותי מקדימה. אני נאנקת בכאב, בורחת, והוא ממשיך. "היא עוד לומדת, אני לא עוצר עד שהיא אומרת שזה כואב לה" הוא אומר, וממשיך. אני מחזיקה עוד כמה שניות, נבוכה להודות שכואב לי, ובסוף מוותרת ואומרת בהכנעה שכואב לי. וזהו, זה מפסיק, ואני נושמת. הרגע הזה, להודות שכואב לי, להצטרך לבקש שזה יעצור - זה עושה לי משהו. אני מרגישה קטנה, אני מרגישה אפילו קצת מושפלת, אבל בצורה נעימה. זה לא משהו שהייתי מודה בו באופן טבעי. והיכולת שלו להוציא ממני כל-כך בקלות שתי מילים שמחזיקות ככ הרבה משמעות עבורי גורמת לי להרגיש שהכוח והשליטה אצלו. אני נשארת עם תהייה מה היה קורה אם הייתי מעזה לבקש שימשיך כשהרגשתי מוכנה לזה.
אנחנו יושבים ומדברים קצת, בהתחלה אני מחובקת על ידה ולאט לאט היא משחררת אותי מהחיבוק. הם מזמינים לי מונית ואני חוזרת הביתה בתחושה כל-כך טובה. אני שמחה.