ללמוד כל יום ולא לדעת דבר

אהבתי אותה. מאוד.
היא הייתה האהבה השנייה שלי. פעם שנייה הבנתי והרגשתי מה זאת אהבה. אהבה עזה
הייתי חייל. היא הייתה חיילת.
החיבור היה מדהים. משמיים.
אז לא הכרתי, את היכולות שיש לי היום. הם היו שם, כל הזמן, פשוט לא מחודדים ולא מלוטשים.
היא גרה בדרום.
אני במושב
היא הייתה יפה (בעיניי).
היה לה גוף "טוב".
זה לא מה שמשך אותי בה.
היא הייתה קלילה, בראש טוב ואהבתי שהיא זורמת עם השטויות שלי.
היינו המון שעות ביחד.
הייתי "צפוני" בבסיס פתוח. ככה שכל השבוע ישנתי בבסיס.
היא הייתה עושה משמרות של 24 שעות בחמ"ל כמה פעמים בשבוע.
התקרבנו.
והתקרבנו, בדרך היחודית שלי.
לאט לאט, בבטחה ישר לכיוון המטרה.
כתבתי לה המון, בכתב יד בדפים של פעם.
שוחחנו שעות.
כבר אז ידעתי לדבר (לא כמו היום).
היו רגעים, שהם היו רק, שלנו.
בראש, הייתי בטוח שזה רק אני שמתאהב.
היא שמרה על התפר של ידידה ולא אהובה.

כל משמרת הייתה עולם.
עולם שלה ושלי.
כל יום הייתי מביט בה בהערצה.
צחקנו המון. תמיד ידעתי שאני מצחיק.
זאת היייתה הדרך היחידה שלי להתבלט.
הצחוק וההומור היו אחת הדרכים שלי להתקרב.
לא היה לי ספק שהיא תיהיה שלי.
"קניתי" אותה בשוקלד טעמי. אהבתי ממש אותו.
והסתבר שהיא גם.

הייתי בודק כל יום מתי יש לה משמרת.
שם לה טעמי ומתחת פתק.
תמיד היא הייתה אומרת "תודה על הטעמי".
הייתי מצפה לכל משמרת שלה.
אהבתי להתבונן עליה כשהיא הייתה מגיעה יפה, מטופחת ומאורגנת על מדי א'.
המדים היו צמודים והחמיאו לה מאוד.
ואיך היא בנחמדות וחינניות עוברת לב'.
איכשהו היא תמיד נראתה לי יפה. והרי זאת אהבה.
זאת לא חוכמה להתאהב ביפה.
כולם ידעו. או יש לומר חשדו.
שאני והיא זה אחרת.
הייתה לי סבלנות. בערמות. כמו מישהו שנתקע עם מלאי ענקי של סבלנות. אז זה היה ממש בזול שקניתי הכל.
היום זה ביוקר ולא מוכר לאף אחד (הסבלנות).
ידעתי מה אני רוצה.
בכל יום ידעתי שיבוא היום. היום המיוחד.

הייתי ישן מאוד מאוחר בשבילה ובגללה.
היא הייתה חייבת להישאר ערה. אבל תמיד הינו נרדמים.
אלו היו לילות של חברות עמוקה.
שיחות לתוך הלילה על כל נושא.
היה חדרון קטן בחמ"ל.
ישנו ביחד. אבל כל אחד לחוד. במיטת קומתיים.
אני למעלה היא למטה.
המתח המיני היה תמיד.
נגיעות,"הצקות" של מגע אוהב. כמו זוג אוהב.
דיברנו דרך המגע.
לא ידעתי מהי אהבה.
בשבילי כל נגיעה, כל מחווה, כל מבט היה עולם שלם של מחשבות, הערעורים וניתוחים אינסופיים.
כל נגיעה בגוף היתה כמו ליטוף בלב.
אני זוכר, הייתי מחסיר פעימה רק ממבט.
שילוב יד ביד היה "התקף לב" של אהבה.

הייתי תמים. מאוד.
היום אני מבין שזאת אהבה.

בלילות, היינו מחליפים נגיעות בקצות האצבעות. נגיעות, קטנות, של אוהבים. ללא מילים.
לא דיברנו במונחים כאלו מעולם. כי אהבה היא לעולם.

היא הזמינה אותי לדרום. 
בלי לחשוב שניה, לקחתי אוטובוס לביתה.
היה לה בית גדול ויפה.
מרשים ומאוד נעים.
"מה בא לך לעשות?" היא שאלה.
"מה שאת רוצה", כהרגלי, עניתי בביטול עצמי מוחלט.
"יאללה נלך לקניון" היא ענתה בחזרה.
בשמחה.
נסענו באוטובוס העירוני.
כמו זוג אוהבים שכובשים את העולם.
נכנסנו לקניון.
קניון עצום ומרשים.
עוברים את הבידוק.
מתקדמים לחנויות.
מלא חנויות.
המחשבות רצות לי בראש לא מבין למה צריך כל כך הרבה חנויות ומה עושים. בכל מקרה, רק לאחר זמן מה הבנתי שזה הרעיון של הקניון.
היא רצתה לעלות לקומה העליונה.
בוא נעלה במדרגות הנעות. היא אמרה.
פתאום אני נעצר ופשוט נפעם.
קופא במקום, לא זז.
רק מתבונן.
התבוננות עמוקה.
קראה בשמי והוסיפה "הכל בסדר?". 
מתבונן, סקרן וממוקד שאותה אני לא שומע כלל.
רק מתבונן ובוחן את הדבר הגדול והמיוחד שאני רואה.
"נו...מה נסגר איתך?!" היא כבר מרימה את קולה.
קופץ במקום, אומר לה "את לא רואה?"
היא, בתמימותה, שואלת "את מה?"
"את צוחקת עלי" אני עונה.
ומוסיף" את *המדרגות הנעות!* אני עונה לה בהתפעלות אין סופית.
" זה מטורףףףף."
אני מרים את הקול.
" די עם השטויות שלך, בוא נעלה כבר" היא אומרת.
" תראי את זה - זה מטורף!" אני מתעקש להסב את תשומת הלב שלה למה שראיתי. מדרגות *נעות שקופות!*
"מה נסגר איתך ונאנחת."
נו... באמת ו.. היא אומרת.
ממה אתה מתלהב? אומרת ולא מבינה אותי.
" אני בחיים לא ראיתי כזה דבר."
אתה ממש מתלהב כמו "ילד קטן" היא אומרת. בחן ובנימה הכי נעימה.
זה ממש חמוד שאתה מתלהב מזה אבל זה רק מדרגות נעות שקופות. ואני בעולם שלי, בעולם של "ילדים" שזה עתה גילה עולם חדש של צעצועים.

רגע עובר, אני מסתכל, מתבונן, חוקר, על המדרגות ואיך הן נעות לאורך הפס עם כל הרכיבים והחלקים ורואים הכל.

התלהבתי מזה המון זמן אחרי זה.
אני זוכר את זה. (עד היום מעל 20 שנה אחרי). 
דברנו על זה עוד שבועות לאחר מכאן.
סליחה, תיקון. דיברתי על זה שבועות על זה היא רק הסתכלה עלי ואמרה "אתה מיוחד."

זה היה דבר פעוט אבל כל כך יפה.

בלילות המבצעיים, היו יותר סמבציות.
הלילות היו ארוכים, בלילות אלו ישנו בחדר של הקמב"צ.
על הריצפה במזרן.
כל אחד והמזרן שלו.
המזרן הכחול היה הכי נוח.
תמיד דאגתי, להשיג לה את המזרן הכחול (העבה).
אלו היו לילות שידעתי שיהיה לי הזדמנות להתקרב יותר.

היה לילה אחד. יחיד ומיוחד.
הרגשתי שזה הרגע להשלמת המהלך.
דיברנו ודיברנו, לרוב זה היה אני.
מדי פעם היא אמרה משהו מצחיק.
רגע לפני שנרדמנו, אמרתי לה שאני ממש מרגיש לה.
שאני אוהב אותה.
לא במילים אלא בכוונות.
היה שקט.
הייתי בתול.
הרגע הגיע, נרדמנו.
אני פחות.
בדיעבד גם היא לא.
נצמדתי אליה.
שכבנו על הצד.
כל אחד לצד אחר.
הסתובבתי.
עכשיו אנחנו באותו הצד.
היה לה ריח טוב ומיוחד.
חיבקתי אותה.
הרגשתי שהיא נינוחה.
עמד לי.
התחלתי להתחך בה.
הרגשתי אותה.
שמעתי אותה.
נאנחת וגונחת מהמגע,
החיבוק והחום שהענקתי לה. פשוט דאגתי להעביר לגוף שלה את האהבה שלי.
זה היה רגע אירוטי.
רגע אוהב ומיוחד.
רגע שאנצור לעד.

היה ברור, שאני אוהב אותה. בלי סמני שאלה. בלי אולי, בלי בערך. בלי ליד. בלי נראה לי.
שום דבר לא היה ברור יותר ממה שהרגשתי.
אהבה טהורה ומיוחדת.
אהבה תמימה ומיוחדת.
אהבה בלב אל לב.

נרדמנו מחובקים כל הלילה. למרות שאלו היו מספר שעות בודדות.

זאת *הפעם השניה* *שהרגשתי אהבה.*

לילה קצר ושלם של חיבוק שהפך לזכרון. לעולם.
היה ברור שאנחנו אוהבים.
❤️

המשך יבוא...