העולם שבו לזמן אין ערך ממשי. מלבד נקודת ציון להשוואה.
נקודה שבה התרחשה אהבה.
אהבה היא משתנה.
כמו בכל מרחב שאנחנו מכירים.
יש קבוע ויש משתנה.
אצלי במרחב האבה המשתנה הוא בעצם הקבוע והקבוע הוא המשתנה.
אחרי שניסיתי להסביר שאני חיי את העבר בעצם בהווה אבל זה לא באמת כך.
כי כמו שכתבתי, במרחב הזה אין ציר זמן.
להרגיש אהבה בחיים זאת מעלה.
לחוות שאוהבים זה מרגישים.
לחוות אהבה יש שזוכים.
לחוות אהבה אמיתית מעטים שמצליחים.
לחיות במרחב אהבה זה רק אצלי בנשמה.
לנוע בציר הזמן ובעצם לא לנוע כלל.
להבין שדברים משתנים בעבר הם בעצם משתנים בהווה.
המונח זמן מקבל משמעות אחרת ושונה ולא משנה.
כמו כל אדם המתוכנת.
הזמן מתחיל ונגמר.
אוסף נקודות אין סופי על רצף התקדמות אין סופי.
אין חידוש. זה מובן.
היינו קטנים וגדלנו.
זה פשוט ומובן.
אבל הייתכן שגדלנו ואז חזרנו אחורה "בזמן" וגדלנו עוד יותר?
הרי שהתכנות התקלקל.
וברור שהתוכנה לא נכונה.
והרי זה מימד אהבה.
מרחב אין סופי של רגשות.
הרגשות נעות על ציר אחד.
ציר אהבה.
הציר הזה הוא דינמי ומשתנה.
הוא לא גדל ולא קטן.
הוא לא לפני ולא אחרי.
אין למעלה ואין למטה.
הוא כל הזמן משתנה.
בעולם "הרגיל" זה לא רגיל.
בעולם הפשוט זה פשוט לא אפשרי.
ופה, במימד האהבה, זה שונה.
חזרה לסיפור.
בעולם "הרגיל" היא הייתה אהבה הראשונה.
אני זוכר את זה.
אני זוכר כל פרט.
כל רגע בדרך.
זוכר ולא שוכח.
זוכר כל ריח.
זאת הייתה אהבה ראשונה.
אין ספק שלא האחרונה.
אבל מסתבר שהיא הייתה האהבה השניה.
והרי, איך ייתכן?
האם אני ישן?
ואולי, אני לא נורמלי?
או שמא הכי נורמלי?
יש שיגידו ככה ויש שגידו אחרת.
מה שבטוח זה לא נורמלי.
ועכשיו אחרי שהבנו את זה.
ננסה להבין את ההקשר לזה...
מסתבר, במרוצת השנים שמה שחוויתי בעבר הוא אהבה. אין ספק כלל.
אבל לפעמים דברים משתנים במרחב אהבה.
במרחב הזה הרגשות לא משתנים הן מתעצמים וגדלים ולפעמים גם קטנים.
מה שהרגשתי "אז" הוא בעצם "היום" נחשב אהבה אמיתית.
ובעולם "הרגיל" נחשב כראשון. בעצם שהוא היה צריך להיספר כראשון.
מה מיוחד במדרגות הנעות *השקופות*?
אם לבחון את הדבר לעומק.
הרי זאת אהבה אמיתית.
כמו ילד קטן, שכל פעם שעולה על המדרגות הנעות.
אין אינסופיות.
עולות ועולות ובכל פעם הצפייה אחרת.
ושוב פעם עולים.
והפעם זה אחרת.
והמדרגות לא נגמרות.
הן רק מתחלפות.
כל פעם אחרת.
עולות ועולות ולא מוותרות.
וכל פעם הצפייה אחרת.
במרחב האהבה כל פעם זה אחרת.
כל פעם זה שונה.
ואין יותר או פחות.
ובעולם "הרגיל" יש סדר.
והתוצאה באותו הסדר.
יש ראשון, שני וכן אלה.
ובעולם שלמעלה אין סדר.
הכל גלוי ושקוף. יש רק בסדר.
השקיפות והאפשר הוא בהחלט הופך את הבלתי אפשר לאפשר.
ואין זה אומר שכל דבר בסדר.
ובטח לא כל דבר מותר.
אבל דבר אחד בטוח אפשר, לדבר על המחר.
במרחב הזה הכל אפשרי.
אין זמן. יש את הרגש.
והרגש הוא העיקר.
והעיקר מתחיל להתבהר והמקום מתחיל להתמלא והכל ניתן לשנות והכל ניתן להישתנות...
זה בעיקר הדבר היחידי שקבוע באין סוף המשתנים.