היום היה ארוך בבסיס הצבאי. התרגולים האינטנסיביים נמשכו שעות, והחום העיק תחת השמש הבלתי פוסקת. נטלי עמדה בקצה השטח, מזיעה ועייפה אחרי עוד אימון מפרך. למרות הדרישות הקפדניות של הצבא, היא הקפידה להיראות תמיד מטופחת – עור פניה חלק ונקי, שיערה השחור הארוך אסוף היטב, נופל על כתפיה כשחור המשי. עיניה הכחולות נצצו בעוצמה תחת השמש החמה, ושפתיה היו מודגשות בקו עדין של שפתון, משהו שהיה אסור אך בלתי ניתן להתעלמות.
המדים היו מתוחים על גופה המעוצב, חושפים את מבנה הגוף הייחודי שלה – "גוף גיטרה", כמו שנהגו לקרוא לו. ירכיה חטובות וישבנה מוצק ומעוצב בצורה מושלמת. כל תנועה שלה הייתה מדויקת, אבל גם מלאה בביטחון שקט ותחושת שליטה. היא תמיד ידעה איך להיראות מטופחת ומוקפדת גם במצבים הקשוחים ביותר.
אבל משהו אחר העיק עליה יותר מהשגרה הקשוחה של היום – רס"ן יניב כהן, המפקד שלה. יניב היה חייל חזק ורב עוצמה, גבוה ובנוי היטב. שריריו בלטו מתחת למדי הקרב, והשיער השטני שלו היה קצוץ, מוסיף לו מראה מחוספס אך מוקפד. עיניו הירוקות היו חודרות, מבטו היה ממוקד תמיד, כמו של מפקד שיודע בדיוק מה הוא רוצה ואיך להשיג אותו.
יניב היה ידוע בנחישות הבלתי מתפשרת שלו ובדרישה שלו לשלמות מכל פקודיו. הוא תמיד שמר על שליטה מוחלטת, והפגין יכולת מנהיגות שכמעט גרמה לה להעריץ אותו, אם כי הקשר ביניהם היה טעון ומלא מתח. היא ידעה שהיא לא עשתה עבודה טובה במיוחד באימון היום, אבל היא גם הבינה שהיחסים ביניהם היו מורכבים יותר מהמשמעת הצבאית הרגילה.
אחרי תרגול ארוך ומפרך, הוא קרא לה אל משרדו. היא צעדה אליו בצעדים מדודים, ליבה דופק במהירות לא בגלל הפחד אלא בגלל המתח הבלתי נמנע ביניהם. כשהיא נכנסה לחדר, יניב ישב מאחורי השולחן, גבו זקוף וידיו משולבות. מבטו היה ממוקד, עיניו הירוקות נצצו תחת האור החיוור של המשרד. הוא סימן לה לעמוד מולו, והמראה שלה הותיר בו רושם ברור – מטופחת ומושלמת, לא בדיוק כפי שצבא דורש מחיילת להיראות.
"נטלי," הוא אמר בקור רוח, עיניו סוקרות אותה מלמעלה למטה, "אני מבין שלא עמדת בציפיות היום."
היא חשה את הדופק שלה עולה, אך שמרה על מבט יציב. "כן, רס"ן כהן," היא ענתה בקול רגוע, אם כי משהו בתוכה התרגש מהסיטואציה. המתח בין השניים היה מוחשי, והיא לא יכלה להכחיש שהיא הרגישה משהו עמוק יותר מאשר משמעת צבאית.
הוא קם מכיסאו, מתקרב אליה בצעדים מדודים אך בטוחים. גופו הגדול והשרירי נע בקלילות מפתיעה. הוא עמד מולה, קרוב מאוד, מבטו חד וקפדני. "את יודעת שאני לא מקבל תירוצים," הוא אמר בקול שקט, אבל עם עוצמה ברורה שגרמה לה להצטמרר קלות. כל מילה שלו הייתה מלאה בסמכות שהשאירה מעט מאוד מקום לספק.
"אני לא מחפשת תירוצים, רס"ן כהן," היא השיבה, נשימתה נעשית מהירה יותר ככל שהוא התקרב. הוא עמד ממש מולה, מספיק קרוב כדי שהיא תוכל להרגיש את חום גופו, אך מבלי לגעת בה.
יניב המשיך להתבונן בה בשקט, עיניו הירוקות לא מרפות מעיניה הכחולות. המתח באוויר היה כבד, והרגשתה הייתה שהיא עומדת להתפרק מתחת לנוכחותו. "אני צריך לוודא שאת מבינה את המקום שלך כאן," הוא לחש, קולו שקט אך עמוק, "ואת תצטרכי להוכיח לי שאת מוכנה להתמסר לזה."
היא נשמה עמוק, מרגישה את כל גופה מתוח. היא ידעה בדיוק למה הוא מתכוון – זה היה הרבה מעבר למשמעת צבאית. זה היה רגע של שליטה מוחלטת, שבו היא תצטרך לבחור אם להתמסר לו או לא.
הוא התקרב עוד יותר, מושך אותה קרוב אליו בתנועה שקטה ומבוקרת. "את יכולה לסמוך עליי," הוא אמר ברכות, ידו עברה בעדינות על זרועה, נוגעת בה בצורה שהותירה אותה ללא ספק. הוא הוביל אותה לאט אל המיטה הצבאית בחדר, מסדר את הקצב של התנועות כמו קצין המוביל את פקודתו אל היעד הנכון.
"את תעשי בדיוק מה שאני אומר לך, ואת תביני את הכוח שלי עלייך," הוא אמר, קולו נמוך ומלא ביטחון. כל תנועה שלו הייתה מדויקת, כל מגע שלו מלא בשליטה מוחלטת. היא הרגישה איך כל מילה שלו חודרת אליה, איך הוא מנווט את הסיטואציה, והוא היה בדיוק מה שהיא חיפשה.
יניב הוביל אותה להתיישב על המיטה, גופה נדרך אך התמסר לנוכחותו המוחלטת. הוא נעמד מולה, מתבונן בה במבט ממוקד, ואז הניח את ידו בעדינות על כתפיה. "אני אוביל אותך," הוא לחש לה, קולו רך אך סמכותי. היא הרגישה את הכוח שלו עליה, את האמון שהיא נתנה לו, ולא יכלה שלא להתרגש מהתחושה שהוא שולט במצב.
נטלי חשה איך כל נוכחותו מציפה אותה, כל מגע שלו מסמן לה את המקום שלה. היא התמסרה לו לחלוטין, נותנת לו להוביל אותה בכוח עדין אך בלתי ניתן לערעור.