שעת ערב מאוחרת. המסדרונות של בית הספר היו שקטים וריקים, כשאור הניאון העמום נשבר על הרצפה הנקייה. מחוץ לחלונות, החשכה כבר השתלטה, והעולם שבחוץ הלך ונרגע, בעוד בפנים נשאר רק חדר מורים יחיד, מואר קלושות, מלא בניירת שלא נגמרת.
ליאור, המורה לאנגלית, ישב מאחורי שולחנו, עטוף בערמות של חוברות ומבחנים. הוא היה גבר גבוה וחסון, עם שיער שטני מעט פרוע, וזרועות שריריות שבצבצו מתחת לשרוולי חולצתו המגולגלים. עיניו הירוקות הביטו בעייפות בדפים שלפניו, אבל אפילו אחרי יום ארוך של שיעורים, הנוכחות שלו הייתה חזקה ושקטה, כאילו שום דבר לא יכול לשבור אותו.
הדלת נפתחה בחריקה קלה, ודנה נכנסה פנימה. היא הייתה המורה לאמנות – אישה צעירה ויפה, עם שיער בלונדיני גולש שהשתפל בגלים על כתפיה. גופה היה בעל מבנה מושלם של "גיטרה", עם מותניים צרים שהבליטו את הקימורים הנדיבים שלה. השמלה הקלילה שלבשה הדגישה את החזה הגדול והטבעי שלה, שהתנודד קלות עם כל צעד שעשתה.
"הייתי צריכה לנחש שתהיה כאן גם בשעה כזו," היא אמרה בחיוך רך, מתקרבת אל השולחן שלו. עיניה הכחולות נצצו בהומור קל, אבל היה שם גם משהו נוסף – מתח מרומז שהפך כל תנועה שלה לאינטנסיבית יותר.
ליאור הרים את עיניו מהחוברות וחייך עייף. "לא הייתה לי ממש ברירה," הוא אמר בקול רגוע, משפשף את עורפו. "המבחנים האלה לא יבדקו את עצמם."
דנה התקרבה והתיישבה על קצה שולחנו, קרובה אליו יותר מהרגיל. שמלתה נמתחה קלות כשהתיישבה, חושפת מעט יותר מעורה החלק. היא רכנה מעט קדימה, מבליטה את חזהּ באופן לא מודע אך בלתי ניתן להתעלמות. "אולי אתה לוקח את זה קצת יותר מדי ברצינות," היא לחשה, מבטה ננעץ במבטו הירוק.
ליאור צחק קלות, משיב את מבטו אליה. "ואת, כמו תמיד, נהנית לקחת את הדברים קצת פחות מדי ברצינות."
"מה רע בזה?" היא קרצה, נשענת לעברו מעט יותר, מבלי לנסות להסתיר את המשיכה ההדדית ביניהם.
הוא נאנח קלות, חיוך קטן ומבויש עולה על פניו. "אולי לא רע בכלל."
המילים הפשוטות הפכו את האוויר ביניהם לכבד יותר, רווי במתח בלתי נראה. המגע הראשון קרה כמעט במקרה – אצבעותיו של ליאור נגעו קלות בשמלתה, בוחנות את המרקם הרך של הבד. דנה הרגישה את גופה מגיב מיד. גל חמים עבר בה, כמו זרם עדין של חשמל, וכל חוש בגופה התחדד.
היא עצמה את עיניה לרגע, מתמסרת לתחושה. זה היה מגע רך, אך גם מכוון. כאילו הוא ידע בדיוק איך לגעת בה, מבלי למהר. כשהוא הניח בעדינות את ידו על ירכה, היא זזה מעט תחת המגע, לא מתוך אי נוחות – אלא מתוך רצון לעוד.
הנשימה שלה הפכה למהירה יותר, אבל לא מתוך פחד. היה זה רגע של חיבור בלתי ניתן להסבר, והיא הרגישה שהיא יכולה לסמוך עליו.
"זה בסדר?" הוא שאל בלחש, עיניו הירוקות בוחנות אותה, מבטו רגוע אך חד, כאילו הוא מחכה לאישור אחרון.
"כן," היא לחשה בחיוך קל, עיניה פוגשות את מבטו.
המגע שלו היה עדין אך בטוח, ידו נעה לאט, בוחנת את גופה ברכות. כל נגיעה שלו גרמה לגל נוסף של התרגשות לחלוף בגופה. היא הרגישה כיצד כל תנועה שלו קובעת את הקצב של הרגע – שליטה רכה שהותירה אותה מתמסרת יותר ויותר.
הריח שלו היה עמוק וגברי, כמו ניחוח של עץ ואדמה, משאיר אותה מהופנטת אליו. הוא לא דיבר הרבה – הוא לא היה צריך. כל מגע שלו סיפר סיפור שלם, וכל רגע ביניהם הפך לחוויה שהיא לא ידעה שהיא מחפשת.
"אני חושב שמגיע לנו הפסקה," הוא לחש ברוך, חיוך מרומז עולה על פניו.
היא צחקה קלות, מרגישה איך כל החששות מתפוגגים באוויר. "אני מסכימה," היא לחשה בחזרה, מתקרבת אליו עוד קצת, כאילו הרגע הזה היה בדיוק מה ששניהם חיכו לו.