מחלקת העסקים בטיסה 819 לדובאי נעטפה בשקט כבד של שעת לילה מאוחרת. האורות הדהויים, המנועים שמזמזמים ברקע, ורוב הנוסעים שכבר שקעו בשינה – יצרו תחושת בידוד מושלמת.
איה, הדיילת, פסעה במסדרון השקט בנעלי עקב קלות. המדים שלה נראו כמעט תמימים – חולצה לבנה צמודה וחצאית מיני שחורה – אבל רק מי שהיה חד עין היה שם לב לרמז המכוון: כשהיא התכופפה קלות להניח לדניאל את כוס הוויסקי שביקש, פס שחור ועדין של תחתון חוטיני הציץ בקצה ירכה.
והוא שם לב.
המבט ביניהם נמשך רגע אחד יותר מדי, ורק שניהם ידעו את זה. כשסיימה את סיבוב הבדיקה האחרון, הם שלחו זה לזו מבט אחרון, לפני שהיא נעלמה מאחורי הווילון בקצה המחלקה.
הוא הגיע אחריה. השתררה דממה כשהווילון נסגר מאחוריו, חותך אותם מכל העולם. המרחב הצר, התאורה החיוורת, ואותה – נשענת על הקיר עם עיניים נוצצות מציפייה – יצרו אווירה כמעט בלתי נסבלת של מתח.
הוא התקרב לאט, מביט בה במבט שקט אבל חזק.
"ידעתי שתבוא," היא לחשה, קולה רועד קלות מההתרגשות.
"לא הייתה לי ברירה," הוא ענה, ידו כבר נשלחת אל מותנה, מלטפת את הבד הדק של החצאית, מחליקה בעדינות עד קצה הירך. היא עצמה עיניים ונשענה לאחור, מחכה.
המגע שלו לא מיהר. הוא נתן לה להרגיש כל תנועה, כל נשימה. היד שלו נעצרה על קו החוטיני שחשפה קודם – עדין, מכוון, מכתיב את הקצב.
"מה את לובשת בשבילי?" הוא לחש כמעט באוזנה.
היא חייכה חיוך קטן וממזרי, פותחת את עיניה לאט. "כלום כמעט," היא לחשה בחזרה, לוחשת את ההודאה, כאילו שניהם כבר ידעו את התשובה.
הוא נשאר קרוב, לא ממהר. היא הרגישה את החום שלו מכתר אותה, את הנשימות מתערבבות. הוא הוביל אותה מבלי מילים, דרך המבט, דרך היד שמכתיבה לה להישאר בדיוק היכן שהיא. כל תנועה הפכה להיות טעונה יותר, אינטימית יותר, כאילו העולם כולו הצטמצם לרגע הזה.
המטוס המשיך לשייט בין העננים, אך עבור שניהם – הזמן כאילו עצר.