הדלת נטרקה וננעלה.
האור הלבן הקר של מנורת הבדיקה הכה עליה כמו זרקור.
היא עוד לא הספיקה לפתוח את הפה.
הוא תפס אותה בגרון ביד אחת, דחף אותה חזק אל הקיר הקר של חדר הטיפולים עד שהגב שלה נרסק על הטיח.
החלוק הלבן של האחות נקרע ממנה בתנועה אחת אלימה - כפתורים עפים לכל עבר, הבד נתלש מעל החזה השופע שלה ונזרק לרצפה כמו סמרטוט.
"על השולחן. עכשיו," הוא סינן מבין שיניים חשוקות.
היא ניסתה לזוז - הוא לא נתן לה.
הוא הרים אותה באוויר, תפס אותה מהישבן העגלגל והזריק אותה על שולחן הבדיקה כאילו היא בובה.
הנייר הלבן נקרע תחת משקלה, הרגליים שלה נזרקו למעלה למעמדי המתכת - פישוק רחב, ברוטלי, עד כאב.
הוא לא חיכה.
לא מילה, לא מגע עדין.
הוא פתח את המכנסיים, שלף את עצמו קשה וזועם, ודחף לתוכה חזק כל כך עד שכל השולחן זז ממקומו בסנטימטרים.
היא צרחה - צעקה אמיתית, גולמית - והוא סתם לה את הפה ביד אחת, אצבעות עמוק בגרון, בזמן שהוא מתחיל לזיין אותה בקצב של אדם שאיבד שליטה.
כל דחיפה הייתה מכה.
השולחן נרעד, המתכת צרחה, הירכיים העבות שלה רעדו כמו ג'לי בכל פעם שהוא נרסק לתוכה עד הסוף.
הוא תפס לה את השדיים בשתי ידיים, מועך אותם חזק עד שהעור האדים, צובט את הפטמות ומסובב עד דמעות בעיניים.
"תסתמי ותקחי," הוא נהם לה ישר לתוך הפנים, "את שלי עכשיו."
הוא יצא ממנה פתאום, תפס אותה בשיער וגרר אותה מהשולחן אל הרצפה.
היא נחתה על הברכיים, פה פתוח, דמעות על הלחיים - והוא דחף את עצמו לה לתוך הגרון בלי רחמים, עד הסוף, עד שהיא נחנקה וירקה רוק על הרצפה.
הוא משך אותה שוב למעלה, הפך אותה על הבטן על השולחן, ישבן עגלגל מורם גבוה.
מכה חזקה על הישבן - אדום מיד - ואז הוא נכנס שוב, מאחור, עמוק יותר, חזק יותר, כמו אגרוף.
יד אחת על הגב שלה דוחפת אותה למטה, יד שנייה מושכת בשיער עד שצווארה כמעט נשבר.
הוא דפק אותה כאילו הוא רוצה להרוס אותה.
השולחן זז על הרצפה, צורח, הירכיים שלה רועדות, השדיים המלאים מרוסקים על הנייר הקרוע.
היא כבר לא צעקה - רק נשמעו גניחות חנוקות, גוף רועד, רטוב מזיעה ודמעות.
"תגידי את זה," הוא סינן, מכה נוספת על הישבן.
"…שלך…" היא בכתה, בקושי, קול שבור.
הוא האט לרגע אחד בלבד - רק כדי להכניס עמוק יותר, לאט, עד שהיא הרגישה אותו בכל הבטן - ואז חזר לקצב מטורף, מהיר, חזק, עד שהיא התפרקה בצעקה חסרת קול, הגוף שלה מתכווץ סביבו כמו מלחציים.
הוא לא עצר.
הוא גמר בתוכה בכוח, דחיפות אחרונות ברוטליות, גונח כמו חיה פצועה, ממלא אותה עד שהיא הרגישה את זה זולג על הירכיים.
כשהוא יצא, היא קרסה על השולחן, רועדת, שבורה, מלאה בו.
הוא עמד מעליה, נושם בכבדות, מביט על היצירה שלו.
"בדיקה הבאה," הוא אמר בקול צרוד, "ואני אביא את הכלים הכבדים."
היא רק הנהנה, בקושי, חיוך מרוסק על השפתיים.
"כן… דוקטור…"