היי פאקרז
בתור בודהיסטווה תמיד תהיתי האם אפשר לאבד את עצמך לתוך משחק השליטה ועדיין ללכת עם זה לכיוון הנירוונה. האם מישהו הגיע לנירוונה ביחסי שליטה בכלל? לא כזאת שהיא בת תמותה שמרגישה יותר כאל אשליה רגשית, או גז. יותר כזאת שמתקנת(באופן הדדי) פעילות חשמלית דפוקה בראש, האסוציאציות, זרמי המחשבות, הרגלים התנהגויות. ההיא שמסייעת לנוירו שלנו ללמוד איך אוהבים ומשחררים שותפים לשליטה. ההיא שמעוררת בנו ביטחון ותקווה גם בשפל, גם כשהכל קורס.
האם בודהיסטווה יוכל לזהות מערכות שליטה רעילות, פוגעניות ולא מתחשבות? או שבודהיסטווה יידרס במערכת כזאת? נדמה לו שהוא לומד לשחרר את הסבל הנגרם על ידי שותפים פוגעניים ולא אחראיים, אבל בפועל הוא רק נדרס יותר ויותר כנפש פגיעה. מין חוסר הדדיות שמורידה את הערך של המשחק כולו. עושה אותו לא הוגן. לא מודע. פוגעני. וכתוצאה משחק משעמם. ואז הבודהיסטווה שואל: האם שווה בכלל להיסחף עם יחסי שליטה כאלו בשביל הלקח, האהבה והנירוונה?
נאמר שלהכיר בחוסר האונים שלנו כבעלי חיים בקיום ועדיין לרצות בטובו של כל הסובב אותנו תהיה תחילת הדרך לשחרור.
אוי לרגע אני תוהה האם זאת נירוונה ובודהיזם או תקיעות ומזוכיזם? כי פתאום שניהם דומים...