לך יש את דוקטור גד, לי יש דוקטור רות. היא יושבת בקליניקה הפרטית בנתיבות המוכה, שיער צבוע לכסף בתוך מעיל זארה. שואלת "מה קורהה??" בנונשלנטיות כאילו היא לא בת האנוש הכי עילאית ברדיוס של חצי המיספרה. כשהייתי בחו"ל, זה היה הדבר היחיד שביקשתי לחזור אליו. רשת אלקטרודות, פידבק במוזיקה מאג'ורית ומינורית. פולחן שינויים ביד הנוירולגית ששולחת לי שירים של MCR ומתלוננת שאני לא מביא לה את הפחזניות שעולות לסטורי.
במהלך סדרת הטיפולים המקורית שהתחלנו באמצע השנה הקודמת רות חלקה את טופס הממצאים ממדידת המוח שלי (QUEEG, להבדיל מFMRI או PET) אבל לא יכולתי לקרוא אותם. אלו ממצאים שנהפכו לשפה בעבורה, יחד עם הקוד שהיא בנתה בפייתון כדיי לייעל את תהליך הפרשנות. מאז היא הוסיפה דף נפרד שמנגיש את תוצאות הבדיקה למטופל:
לא מוצג בגרף:
- ויסות התנהגותי לוקה
- הפרעה דיסוציאטיבית
- פציעת ראש טראומטית (נראה בדף הקודם במסמך)
אחרי צבר של ארבעת חודשי טיפול כמעט כל הדברים הללו כבר אינם רלוונטים.
מוח נורמטיבי.
אחרי שעברתי דרך תרפיה בדיבור, כדורים, פסיכדלים, ואחרי הפיכה מוחלטת של כל סגנון החיים שלי - ידעתי שחייב להיות משהו כזה בתבל. בסוף זה היה בנתיבות. אני קם כל שבוע מהכורסא הלבנה ההיא, פחות או יותר בן אדם אחר. ואני יכול לדבר הרבה על הרבה אבל כאן, פשוט - אין לי מילים לתאר את זה.
בינתיים הבאתי עוגת לימון שאני מאוד אוהב. ויש לי כונכיות מהנגל'ה הזאת בהקפאה, רק צריך למלא אותן. אני בפאזה של פחזניות
