רציתי לרשום על סגנונות היקשרות, אבל צריך להכניס צפיות לבלוג איכשהו. מלווה עם הבישולים מדנמרק
פילה ראם מעושן
קראתי אצל מישהי שתיארה את ההבנה שאהבה לעולם לא באה ללא תנאים כמעין נקודת אל-חזור. לא בתגובה למה שהיא רשמה (כי אנחנו כנראה לא חושבים על אותו הדבר [ואני פריכיה אם היא קוראת פה]) זה גרם לי לחשוב על כמה דברים. יש
עם עו"ד לגירושים בו הוא מספר על אישה שבאה לשכור את שירותיו והוא שאל אותה - מתי היא ידעה שהאהבה נעלמה?
דברים שלא היו אמורים ללכת ביחד אבל רצו
האישה מספרת איך בעלה היה מביא לכבודה סוג מסויים של גרנולה מחנות ספציצית, רק שם הייתה זמינה. ושהיא הייתה מוצצת לו בבקרים. מתישהו הגרנולה הפסיקה להגיע, והמציצות עקבו בדרך החסך. כשהמראיין שואל את העו"ד מה לדעתו המפתח לשימור הנישואים, הוא מדגיש את הערך של תקשורת סמלית ומתנות מעין אלה. הדברים הקטנים, בליאט. אבל זה מעלה שאלה, של גרנולה ומציצה כגון תרנגולת וביצה - משהו קורה קודם להפסקת חילופי האהבה, נכון?
חזה אווז ברוטב מנגו וחלב קוקוס. אחת ההברקות שלי
יש דברים שנצרבו בתודעה שלי מאז הקורס בהתפתחותית: המדען הנאצי שגילה איך ברווזונים מטמיעים את עצמם על הדבר החי הראשון שהם רואים, לווא דווקא אימא שלהם. מאסלו (ההוא של פירמידת הצרכים), שהראה איך קוף מתעדף בובה קטיפתית ורכה, על פני בובה מברזל שבחלקה אפשר למצוא מזון. הקופים בניסוי שלו לא שרדו את העולם שבחוץ. ג'ון בולבי היה בקשר עם האבולוציוניסטים האלה טרם שהגה את התאוריה והמחקר על "סגנונות היקשרות" בבני אדם. הוא עבד עם יתומים של מלחמת העולם השניה וראה איך הם לא מצליחים להסתדר חברתית, קצת ((הרבה)) כמו הקופים של מאסלו. ממשיכת דרכו של בולבי הייתה מכניסה דמות זרה לחדר משחקים עם אימא וילד או ילדה - ומורה לאימא לעזוב. תגובת הילד לאם בשובה, נתן להם לאמוד על סגנון ההיקשרות.
צוואר חזיר, שעועית עם שום ולימון, גזר מבושל בציר, כרוב מקורמל, ריבת תפוחים (מהחצר)
זאת פשוט מערכת להבנת תקשורת, אבל אחת שאני מוציא ממנה הרבה. אתה לומד לזהות היקשרות נמנעת, היקשרות חרדה, היקשרות בטוחה באנשים. אני זוכר איך נתתי לה לקרוא את השיר ההוא, זזתי לחדר אחר כדיי שיהיה לה את הרגע הזה. כשחזרתי היא אמרה שזה ממש יפה, במבט נעדר משהו, חיוך שלא נוגע בעיניים. הבנתי שהאהבה כבר לא שם, כמו פעמון חלול. פגשתי מספיק שלא מסוגלים לקבל אהבה, הייתי ביניהם. החשקים שלהם נערמים כמעין מס של כישלון רגשי כדיי להסיח את הדעת מהבור הזה. כמובן שאהבה לא ניתנת ללא תנאים, אנחנו צריכים איזושהי הוכחה, לא שונה מהקופים. לקופים יש קטע של לסובב את הגב שלהם לקוף אחר בבקשה לטיפוח, הם מהמרים על הקשרים שלהם. הם חייבים. יש להם קנאה, ותחרות, וחינוך שבטי. הם, כמו כל היונקים לומדים את העולם דרך רגשות קודם כל לשפה - אם הם לא מרגישים בטוחים מלכתחילה, מה שווים מחוות האהבה שלך? היחידים שאמורים לקבל אהבה ללא תנאי הם ילדים. אבל זה בלוג אחר
כתף כבש, 60 מעלות לאורך עשר שעות בחומץ בלסמי ויין
אני חושב על BDSM פוטנציאלית כדלת להיקשרות. האם דלת קדמית? צדדית? דלת אחורית? תלוי באינדיבידואל. אולי זאת הסחת דעת נוספת, אבל גם אז - אני שמח שזה קיים כדיי לתת את המענה שרק העולם הזה יכול לתת. כאב, ומגבלות, ומוזרות, בביטחון - יכולים להרגיש אמינים יותר מן האהבה הכי מחניקה לעתים. אני קורא בבלוגים פה כל כך הרבה סממנים לחסכים רגשיים, שלא לדבר על ניצולים ותקיפות וחיים תחת צל העקה שרק אנשים יכולים לגרום לאנשים - שאני לא מסוגל להאמין לשולט חסר התמונה שניסה להסגביר לי שאין שום קשר מוכח בין פטיש לטראומה. ההגדרה ל"טראומה" לפי גאבור מאטה מספיקה להגיע אם כילדים, לא הרגשתם בטוחים לשתף את הרגשות שלכם עם אף אחד. ברור שזה יכול לבוא בלבד כפיתרון לשיעמום ונילי חדגוני, אבל זה פשוט לא משהו שאני רואה בשטח. בעצם החשיבות של אפטרקייר מודגם לדעתי האי שכולנו אליו חותרים. ואני בעד, שזה לא ישתמע לשני כיוונים - אידאלית כל עוד אנשים מכירים את עצמם ואת השותפים שלהם.
אישית הייתי צריך ללמוד היקשרות מאוחר במשחק ואחד הסייעים הגדולים שלי היה, איך לא - המזון. נשארתי חודשיים עם המשפחה הזאת וכמעט כל יום הרמתי להם שולחנות שהיו קורים אולי פעם בשבוע כשחייתי בארץ. כבשים מהחווה, איילים מהחווה, אווז מהאגם, שלל נתחי חזיר. כל מיני רכיבים כאלה שאני רק יכול לחלום עליהם. החתולים היו 10/10, הגבולות שקטים. ואז חזרתי כדיי להכין שניצל עם פירה חמאה צרובה, והסלק עם הכמון שנקלה ונטחן טרי כמו שסבתא הייתה עושה. בקושי נשאר מה להוכיח אז אני עושה יותר קינוחים עכשיו. שוקל ללמוד קשירה (?)
לסיכום אשתף את ליילה, זונת תשומי.
ואת החברה החדשה שלי 💘
