ללא גבולות.

יש משהו באיתי שמתחשק לך לחבק ולחנוק ביחד. איתי הוא המדריך תנועה שלי, גדול ממני בלפחות 3 שנים. הוא כבר אחרי צבא והכל אבל כל הבנות בתנועה מתות עליו. טוב, הוא איזה מטר שמונים ומשהו, שיער שחור קצוץ תמידי, עור שוקולדי בהיר, עיניים ירוקות שבא לך פשוט לצלול לתוכן... אין מה להגיד - חתיך עולמי ושווה! הוא גם היה בסיירת וכל זה, ותמיד הולך עם המשקפי שמש האלו שלו עם כל הפוזה.
מצד אחד בא לי לחבק אותו בלי להפסיק, לצלול לתוך גופו החסון, להתרפק בתוך ידיו המגנות, להריח, לטעום, ואז... לנשוך! אררררררר!!! עם כל, ואולי בגלל הערצה שלי אליו בא לי, באותו הזמן להכאיב לו עד אימה, עד שיוהב רק אותי ולא שום אחרת, עד שיהיה נאמן טוטלי לי ורק לי, עד ש... וזה לא שהוא לא מתייחס אלי או משהו, אבל כמו אל כולם. הוא נחמד אל כולם אבל את אף פעם לא יכולה לדעת מה אמיתי מתחת לעיניים השובבות שלו. יש בו משהו נחמד מידי, אולי אפילו מזוייף וזה יכול להוציא מהדעת, במיוחד שאת מאוהבת בו כל כך.
היום, נפגשנו כרגיל ב16:30 בכיכר שליד הצימר האפור. הצימר האפור הוא הבנין הראשון בישוב. פעם באיזה מלחמה הוא שימש תצפית שמירה על הגבול שעבר אז ממש ליד הבית שלי. הצימר הזה די גדול והוא אטום לגמרי מכל צדדיו והיום משמש כמחסן של התנועה. כולו מלא ניקובים של כדורים וכל זה. אומרים שפעם הוא היה לבן אבל עם השנים קירותיו קיבלו גוון אפור. בגלל זה כולם קוראים לו הצימר האפור. בכל מיקרה, ממש ליד אנחנו עושים את כל הפגישות של התנועה.
ישבנו במעגל שמולי שלומית, חברתי הטובה ביותר, וחיכינו לו. פתאום עצרה איזה סוברו אדומה ובפנים התנשקו להם איזה זוג. כולנו צחקקנו כשאנחנו מנסות להציץ, אך מבט קרוב יותר גילה לנו זהות אחד האנשים – היה זה איתי, מתנשק עם איזה מישהי לא מוכרת!! הרבה לבבות נשברו באותו יום.
ישבתי המומה, בוהה באיזה נקודה באופק. הרגשתי, כשם שהרגישו רבים ממי שישבו שם, שאיזה תיקווה משונה התבדתה לה. אפילו שנשמעה מצחיקה ובלתי הגיונית, הרגשתי אובדן. כאילו בכל זאת קיוויתי שהוא איכשהו יהיה איתי.
כשאיתי בא לבסוף, מרוח כולו באודם זר הסתכלתי בו במבט מלא כעס.
" לא ידעתי שיש לך חברה"
- "גם אני לא עד היום" ענה בהומור המעצבן שלו
"כמה זמן אתה מכיר אותה?" חקרתי
- "אמממ... כמה ימים. קוראים לה אורית, אגב"
"לא אכפת לי איך קוראים לה!"
- "טוב... אוקי, בלי מכות" חייך במבוכה "תגידי, הכל בסדר?"
"כן" רתחתי מזעם
- "רוצה לספר לי מה עובר לך בראש?"
"לא" התחלתי ליבב
- "למה את כל כך עצובה?"
"אני לא!"
- "אז למה את בוכה?"
בשלב הזה שמתי לב שדמעה אחת זולגת לי על הלחי, ואחר עוד אחת, בלחי השניה. אחרי זה כבר לא הצלחתי לעצור את שטף הדמעות. הרגשתי נבגדת, בודדה, כאילו הוא היה תמיד שייך רק לי. הסצנה הזו של לבכות מול כולם היתה מביכה מידי ככה שברחתי משם לצימר האפור. שם התקרבלתי בפינה ונתתי לדמעות לצאת.
אחרי חצי שעה נפתחה הדלת. לצריף נכנסה שלומית. הסתכלנו אחת בשניה ולא דיברנו דקה ארוכה.
"בא לי להרוג אותו!" אמרתי לבסוף
- "גם לי" גילתה שלומית
"מה? גם את מאוהבת בו?"
שלומית הנהנה והסתכלה על הרצפה
"בא לי לפגוע בו עד... עד..." גמגמתי
- "עד שלא ירגיש דבר מלבד הכאב" השלימה שלומית את המשפט שלי.
הבטתי אל תוך עינה ופתאום קלטנו אחת את השניה "את חושבת על מה שאני חושבת?" שאלתי.
- "כן" ענתה והוציאה שוקר חשמלי, שקנתה לה אמא להגנה עצמית לפני שבוע.
"זה בחיים לא יקרה. איתי לא טמבל והוא חזק והיה בסיירת. אי אפשר פשוט לקשור אותו"
- "כל רוטבילר אפשר לאלף" אמרה שלומית בחיוך סדיסטי.
"טוב שו" (שו זה השם חיבה שלי אלה), "אני נכנעת, איך?"
שו ניגשה אלי ולחשה לי את תוכניתה האכזרית באוזן.