ללא גבולות.

"איתי...!" צעקנו כשאנחנו יוצאות מהצריף "איתי!"
הטרף שלנו הביט לאחור והתקדם אלינו בצעדים מלאי הביטחון השקט הזה שלו.
- "היי ילדונת, את בסדר?" אמר והסתכל עלי. משהו ב"ילדונת" הזו הרגיז אותי עוד יותר. זה כאילו גימד אותי והבהיר לי שוב מה הוא חושב עלי. אני סתם מישהי, עוד אחת מהילדות שהוא מדריך.
הנהנתי בראשי. "אנחנו רוצות לשחק משחק" אמרה שלומית.
- "עכשיו?"
"כן" ענינו שנינו.
- "אוקיי, מה?"
"תבוא ותראה..." סיקרנו אותו.
איתי הביט בנו משתומם ולבסוף אמר "טוב..." הססני כזה והלך אחרנו לצימר.
האור האדמדם שהביאו קרני השמש השוקעת נכנס מבעד לשלבים כשהוא משנה זווית במהירות ומתעתע בנו, דבר השיווה לחדר מראה ביזארי.
- "טוב, מה משחקים?" שאל
שלומית התקרבה אליו ומתחה חבל דק.
"קשירות" אמרתי. "אנחנו קושרות אותך ויש לך 5 דקות להשתחרר"
- "לא נראה לי..." היסס
"אתה, איש הסיירת הדגול מפחד שלא תצליח להשתחרר משתי ילדות קטנות??"
- "זה לא זה, פשוט... טוב, אוקיי. אבל עד 18:00 הא?, אורית מחכה לי" האגו הכריעה אותו
"כן על תדאג" חרקתי שיניים "אתה תגיע לאורית שלך בזמן" (גררררררררר!!).
אם יש נקודת תורפה לאנשי סיירות זה האגו הנפוח שלהם. כל כך קל להוביל אותם, זה כמו ללחוץ על כתפור, ברגע שאתה פוגע באגו שלהם הם ילכו אחריך לאן שתרצה. מוזר לא?
"ידיים מאחורי הגב!" פקדה שו ונגשה אליו כשבידה 2 מטר של חבל סיירים שחור.
איתי כיווץ את ידיו מאחור ועשה פרצוף מצחיק אלא שאני הבטתי היישר אל תוך עיניו במבט סדיסטי, לרגע הוא נעשה רציני כאילו עמד להבין שמשהו לא בסדר כאן, אלא שאז פלטתי –
"עם דיגדוגים...!"
- "פי, כאילו שזה יעזור לכן"
"את זה עוד נראה" סיננתי מבין שיניי כשליפפתי את רגליו לולאה אחר לולאה.
לאחר קצת פחות מ-2 דקות איתי עמד מולנו כבול בידיו וברגליו.
"טוב בנות, תפעילו את הסטופר, הינה אני בא..." אמר כשהוא מחכה את השיר של ה'דג-נחש' והתחיל לזוז ולקפוץ במקום, אלא שהחבלים היו הדוקים היטב ולא עשו רושם שהם הולכים להיכנע לתכסיסי הקומנדו שלו.
- "אויש, אחח" קרטע מולנו "אני רואה שלימדתי אתכם טוב איך לקשור"
"טוב מידי" סיננתי והבטתי בשו.
שו התתה את ראשה וסימנה לי להתחיל. התקרבנו אל איתי ודחפנו אותו. תוך שניה הוא איבד את שיווי המשקל וגופו הכביר נחת על הרצפה בקול שאון. ואז רכנו מעליו והתחלנו לדגדג.
- "הו, אך הא הא הא, אויש אאאא. בנות, אני נכנע, ניצחתם"
"איתיוש" תפסתי את שתי פניו "רק התחלנו"
- "בנות, תיראו אני באמת מצטער יש לי עוד תוכניות עם-"
"אורית" קטעתי אותו "כן, שמעתי". ובוום!! הבאתי לו אגרוף ישר באף. איתי התקפל מהפתעה לא לפני שחתף אחד נוסף ומכוון היטב משו.
"אתה יודע... מעניין אם אורית תרצה לראות אותך עם אף שבור!" סיננה שו לעברו.
"מה קורה לכם, השתגעתם?!" צעק כשקלח דקיק של דם עיטר את פניו.
"השתגענו?" שאלתי את שו. נעמדנו כל אחת מצד אחר כשאני מול פניו ושו מול גבו.
בוום...!! הייתי ראשונה לפוצץ את פניו בבעיטה ישירה. טאח...!!! ענתה לי שו מהצד השני. בוום!! בעטתי בכל הכוח אל בין רגליו, "טאאאח" השיבה שו בבעיטה שפיצית לצלעות.
וכך, במשך דקות ארוכות הפלאנו בו מכות הגונות. קצת אגרופים לאזורים רגישים הדרושים יותר תשומת לב, אך בעיקר בעיטות כואבות בכל חלקי הגוף. הדואט המוזר הזה התנגן יפה לצלילי זעקותיו של איתי עד שלא רצינו להפסיק. בסוף התעייפנו שנינו ואת אקורד הסיום נתנה חברתי בברכיה מהממת לביצים.
איתי התפתל מולנו כשהוא נאנק ומדמם. בכל חלקי גופו הופיעו חבורות בצבעים משונים.
"השתגענו!" ענתה סוף סוף שו לשאלתי כשהיא מתנשפת בכבדות ממאמץ.
"תביאי את הטבעות" אמרתי לשו
"לא שניה, לפני זה אני רוצה לעשות משהו" שו חלצה את נעלה והחלה לדרוך ולמעוך את פרצופו המדמם של איתי. צחנה איומה החלה מתפשטת בחדר.
"אוי שו!" עיקמתי את אפי.
"כן אני יודעת, לא רחצתי רגליים שבוע"
"אתה רוצה שנפסיק נכון?" לגלגה כשהיא מועכת את פניו.
- "כן!" צעק
ואז שמעתי אותה מככקחת בגרונה "חיייייייחחחחח" ועוד צליל קינוח מוזר כשהיא שואפת אויר במהירות מאפה ושוב "חיח חיח חיח" כממצה כל זרזיף ליחה. ואז זה בא - המוחטה הכי גדולה שראיתי בחיים, הכי ירוקה שתוכלו לדמיין, עם גושי נזלת מיובשים פה ושם נזלה לה לעיתה הישר אל פרצופו הנדהם של איתי ששכב תחתה. הזרזיף הירקרק זלג וזלג ונדמה שהוא לא יגמר לעולם.
"אוווו" פלטתי בגועל.
שו הביטה בי מרוצה. רגע של שקט.
"אמבטית מוחטות...!" זימרתי לבסוף. וכך רכנו על איתי ומבלי שיכל לעשות דבר בכדי למנוע זאת, שו הצמידה את ראשו הצידה ואני סיננתי נוזל גושי קטנטן אך סמיך להפליא הישר לתוך אוזנו. אחר זה התחלפנו. וכך זה נמשך כשאנו עוברים איבר איבר בפניו ומצפים אותו בליחה ונזלת הישר ממעמקי גורננו – העיניים, הפה והאף וכמובן לא לשכוח חפיפה רצינית של הראש. וכשגמרנו לנקות כל כיח וכיח וגרוננו יבש פנינו לשעשוע הבא – הטבעות.
"אתה רואה את זה?" אמרתי כשאני מוטחת טבעות על פני מסילה שצמודה לתקרה.
"אלו טבעות מתיחה"
"אתה עתיד להיקשר אלהם" הסבירה שו, למיקרה שלא הבין.
"אה כן? ואני חשבתי שאתם מכינים מקרונים!" פלט בתסכול. צחקקנו.
"אתם באמת חושבים שאני פשוט אקום והתהלך לי אל תוך הטבעות המרושעות שלכם, סטניות חצופות"
"או לא..." השיבה שו "בשביל זה הבאתי את 'חשמלוני'". ואז הוציאה את השוקר והניפה אותו כמקל מנצחים. "ביייז בייזז" נשמע זמזום חזק ואור כחול נבע מזרם דקיק אך בולט למראה כששו הפעילה אותו פעמיים בקצרה לשם המחשה.
איתי פער פה מפליאה ובעתה גם יחד.
"חשבנו על הכל" הסברתי בקול מרגיע
"מה את אומרת?" שאלה אותי כשהיא משחקת עם מחוג עוצמת החשמל "נשים ישר על הלם? אני רוצה לראות אותו קצת מרקד"
"עזבי שו, בוא נשמור את כוחו ל'מויי-כייף' האמיתי"
"טוב..." פלטה בקול מאוכזב.
איתי נסה בקול כוחו להתפתל לעבר הדלת.
"לא לא לא!" הפטרתי בו וגררתי אותו חזרה אחורה כשהוא מצחקק בייאוש. היה זה אז שגופו נמתח באחת כששו הצמידה את השוקר לגופו. לרגע היה נראה כאילו שוכב מולנו איזה מאסטר יוגי מפורסם הנמתח בתנוחת כלב מרשימה ואז, באחת גופו רפה.
לחצתי על אחד הפצעים ברגלו. שו הביטה בי משתוממת.
"זה רק בשביל לוודות, לפני שאנחנו משחררים אריה זועם" אמרתי.
איתי לא זע.
"מהר" היא אמרה "ההלם נמשך פחות משתי דקות". חתיכת הכבלים היתה משימה קלה לעומת הרמת גופו הכביר ומתיחת ידיו אל הטבעות, אך לאחר שתי ניסיונות כושלים הצלחנו במאמץ משותף לכבול שוב את האריה שלנו לסד עינויים חדש ומתוחכם מקודמו. עד שהוא התעורר כמעט וכבר הרבצתי לשו משעמום וסדיזם שרצה לבוא על סיפוקו ועכשיו.
כשאיתי התעורר הוא גילה שידיו מתוחות מעלה ולצדדים, וקשורות לטבעות ברזל עבוטות. רגליו היו מתוחות באופן זהה לרצפה.
"סוף סוף" אמרתי והתקרבתי למושא ההנאה שלי.
"או נו..." נאנח "קיוויתי שזה היה חלום רע" פלט, כמעט לעצמו.
"אולי זה באמת סיוט" לחשתי אליו כשאני קורעת את החולצה ממנו "אבל שאי-אפשר לצאת ממנו".
כשהסרתי את קרע הבד האחרון נגלה לפנינו מחזה מרהיב – כל גופו השרירי, למן החזה הנפוח וכתפיו הרחבות ועד לבטנו השטוחה היה מנוקד בשטפי דם סגלגלים ופצעים פתוחים.
"שו...! תראי את זה"
"כן..." ענתה בחיוך זדוני "עשינו עבודה יפה"
"תביאי משהו להצליף איתו" בקשתי
"אני לא עוזבת את זה" אמרה ונגעה בגופו
"אוקיי" אמרתי והוצאתי אולר. חרטתי על בטנו סרטוט אדום בצורת סולמית.
"נשחק איקס-עיגול" המנצח נשאר.
- "סבבה!"
וכך חרתנו על ביטנו איקסים ועיגולים לקול צעקותיו כאילו הוא קהל מעודד.
"הפסדתי..." אמרתי באכזבה. "אני הולכת".
"אין בעיה, אנחנו נבלה בנתיים" פלטה בטון סדיסטי.
"תהנה..." לחשתי לאיתי כשאני תופחת על שכמו בתמיכה צינית.
הלכתי לצד מדפי המחסן וחיפשתי משהו מגומי עם משקל לא מבוטל. בעוד אני הופכת את המדפים נשמעו צעקות מעונות מאיתי כששו לוחצת על שטפי הדם בשאפתנות והתמדה כמו שרק היא יכולה, הופכת כל אחד מהם לפצע פתוח. ואז פתאום ראיתי את זה – חוט ברזל ארוך המשווה משקל מלופף בגומי שקוף – הכלי המושלם להצלפה כואבת. חתכתי ממנו 2 מטר וחילקתי שוב לשניים כשאני דואגת להשאיר את קצוות הברזל חשופות מגומי לשם חדירה מכסימלית לבשר.
"שו..." קראתי כשאני חוזרת למתקן העינויים שלנו.
"שניה" אמרה כשהיא מפוצצת עוד שטף דם בליווי זעקה מעונה "כמעט גמרתי"
"תראי מה הבאתי..." שו הביטה בי ולפתע שכחה ממשימת פיצוץ שטפי הדם שלה כמבינה את פוטנציאל הכאב הטמון בידי.
"אני מקדימה!" אמרתי ורצתי אליו.
"לא, אני!" סירבה שו לוותר "ככה אני יכולה לראות איך הוא מעקם את הפרצוף, אני מתה על זה..."
"אני אמרתי קודם"
- "טוב..."
נעמדתי מולו, כולו זב דם ושו מאחורי מותחת את ידה לאחור.
פתאום נשמעה שריקה חדה עת פילח השוט אתה האוויר במהירות וניתח במלוא עוצמתו על גבו החשוף והמתוח של המעונה שלנו.
עיינו נתרחבו ופניו התעוותו, גופו נמתח עוד יותר וידיו נפסקו לצדדים. מרוב כאב לא שמענו דבר מלבד פה פעור ופרצוף הלום בייסורים. הבטתי הישר אל השחור של העיניים, מביטה הישר אל תוך הכאב בהתהוותו.
"איזה כייף" לחשתי לעצמי. הוויה של אושר בלתי מוסבר שיכול להבין רק סדיסט אמיתי נראתה היטב בברק ייחודי בעיני.
המתנתי כמה שניות, נותנת למעונה לעכל את מלוא הכאב, ממצאה את הרגע. "וווישט" התחתי בו מלוא עוצמת היד הצלפה הגונה. השוט נחת בתנוחה אלכסונית וחדר היטב לבשר כשהוא קורע את העור למין הצלעות בצד ימין ועד לפטמה בצד שמאל. סלילי הברזל החשופים הכו במרכז הפטמה וחילקו אותה כשושנה.
"הההההההההה" – כל מה שיכולנו לשמוע זה שאיפת אויר הלומה. שו ציחקקה ו"טאאאאח" הצלפתה ליפפה את צלעותיו הימניות בשושנות של כאב. גופו נמתח לצד ההצלפה וידו הימנית ענטזה לכיוונו של הפצע, כאילו ביכולתה להגיע שמה ולנחם את הבשר החרוך.
"טאאאח" הטחתי בצלעותיו השמאליות וגופו נמתח בצורה סימטרית לצד השני.
וכך איתי ריקד לצלילי שריקות אשר פילחו את האוויר, פעם לצד ימין ופעם לצד שמאל – לפי רצוננו. כבמטה קסמים ליידי, שוטי מורה על גופו את כיון הריקוד הרצוי וגופו נענה אינסטקטיבית ונמתח אליו. הרגשתי שליטה מושלמת וקשה היה לי להפסיק. אולם לאחר זמן מה, הריקוד נחלש וגופו רק פרפר, כמגיב קלות להצלפה.
"אאחחח" נאנח חלושות וכבר לא זימר כמקודם.
"מספיק?" שאלתי את חברתי. שו הרימה כתפיים.
"בווום" הטחתי את רגלי אל חלציו במלוא העוצמה כנותנת הפעם אני את אקורד הסיום לסצנה השניה של קונצרט הכאב שלנו.
שריריו נמתחו באחת כקודם, כבפעם הראשונה והצלחתי לסחוט מגופו התשוש שוב עיוות אחרון ואז נדם בשנית.