ללא גבולות.

הפעם לא היינו צריכים להשתמש ב"חשמלוני". גופו של איתי היה רפוי לחלוטין ונתח ברעם על פרקט העץ כשהותרנו את ידו מהשלשלאות. ליתר ביטחון קשרנו את ארבעת גפיו בחופזה מאחורי גבו וגררנו אותו לשירותים.
הפעם נתתי לשו להיות ראשונה. שו סגרה את הדלת והחלה ביצירת האומנות שלה. כיצד פרטה על מיתרי באושיה לא אוכל לספר, משום שלא הייתי איתה באותו כוך קטן, אך שמעתי גם שמעתי נפילות רבות אל תוך מימיו הצוננים של האסלה שקונחו בקלח דק וצהבהב למדי. לאחר כרבע שעה התחלפנו, וללא שהורידה את המים הוספתי ליצירת את טעם באושי שלי כשאני ממצא כל זיק של פסולת שיש מתוכי מטה. וכך, לאחר חצי שעה היתה האסלה האומללה של הצימר סתומה ורבויה בצחנת גללים שלי ושל שו אשר יחד עם מימה האפורים היתמרה מעלה וכמעט היגעה לקו האמצע.
בנתיים שו הביאה מקל מטאטא שישמש לה כאלה.
"אי – תיי" קראנו לעברו כשהוא מתזז באיטיות מצד לצד.
"אנחנו רואות שהתעוררת, נתנו לך הרבה זמן לנוח אבל נשארה לנו עוד סצנה אחרונה לפני שאנחנו משחררות אותך לאורית..."
- "אאאא" זה כל מה שיכולנו לשמוע ממנו.
וכך, גררנו אותו אל האסלה והרמנו את ראשו מעלה. אני לא יודעת אם היה זה הריח או המראה שנתנו בו חיים, אך גופו ניעור בכוח מחודש ועוד ניסה להתנגד לנו ולהתפתל לצדדים כשארבעת ידנו תפסו בעורפו ומשכוהו מטה, לאבדון...
בועות חומות בעבעו בתבשיל המוזר כשניצל שזורקים למחבט חם עתיר שמן, כשראשו טבע בצואה. החזקנו את עורפו בכוח, נזהרות לא להתלכלך.
שניות ארוכות עברו עד ששלינו אותו החוצה. איתי השתעל וירק מים אפורים ושרידי גושים חומים. עוד הספיק למלמל משהו לפני שהורדנו אותו בשנית. וכך זה נמשך מספר פעמים, כשההפסקות מפעם לפעם מתקצרות והזמן שאנו נותנות לו להתבשל הולך וגדל. ופתאום, שו הוציאה את ההפתעה ששמרה לסוף – אלת המטאטא המיודע והחלה לחבוט בעוצמה בצידי צלעותיו הפצועות כבסצנה המופרסמת מ"התפוז המכני" המשודרגת על ידנו.
עוד אחת ועוד אחת ולא יכולנו להפסיק. גופו פרפר ימינה ושוב שמאלה כשהוא דועך באטיות. כשלא זז בכלל, כשהבועות נדמו, כשלא הגיב למכותיה המופלאות של חברתי עוד הצמדתי את ראשו למימי האסלה. ולבסוף, הרפתי.
ראשו צף במרק המשונה עוד כמה שניות ואז נפל מכובד משקל גופו הצידה והתנפץ על הרצפה. משולל כל רמז לחיים, כשפיו וריאותיו מלאות צואה איתי הפיח את נשמתו אל תוך גלילנו באותו צימר אפור.
או אז הרשינו לו לפגוש את אורית...