הלוואי שהייתה שונה
הלוואי שהיינו מקדשים זכר שבתות בשבט על גדות הנחל
הלוואי שהיינו מקדשים ישיבות נעימות לדממת החום בצהרי יום אביב מלבלב במדבר יהודה
הלוואי שהיינו מקדשים את התנועה והשינוי שבאים עלינו לטובה
הלוואי והיינו נותנים מקום לרגשות להיות בהם ביחד ואז הולכים לתעשייה בלב נחמל
במקום זה אנחנו מקדשים זיכרון של פשע, רצח, אומללות
כאילו לא מספיק שנצרבנו ללא שוב בבשר החי
כאילו האומנות החוזרת בטראומה מזינה את החי
לא, היא משחזרת מסמאת פוגעת בעצמנו, בילדים, בכל מי שסביב ובתקווה שלנו להתקיים.
אני חיה עם פוסט טראומה מורכבת
הנפש שלי מפוצלת ומחולקת לרסיסים של זיכרון
בוא זמנית אני לא זוכרת ולא שוחכת לעולם את הזוועות ההן ושכמותן
את טראומות הקיום במציאות עוני, שכול, טרור והתעללות קיבלתי בירושה חגיגית מהוריי
אני יודעת איך זה
העניין עם זיכרון טראומה שהוא חי בתוכנו כל הזמן
לסרב לשכוח זה לסרב להחלים.
הייתי רוצה תקווה עבורי ועבור כל מי שמסביב
הייתי רוצה שלדברים יהיה מקום אוהב רואה ומקבל
שנוכל לנשום ביחד
שנוכל לבכות ולעצור ולחבק ולברר איך נמשיך מזה
נמאס לי מ''לא נשכח ולא נסלח''
והלוואי שבחיי האישיים אוכל להביא אחרת.