שוב אמרת לי מילים של פרידה
שאין אותי בלעדיך
שאתה לא צריך אותי בכלל ושאני צריכה אותך כל הזמן
חודרת למרחב שלך וכולאת אותך בתוך הכלא שלי.
לקחתי מהבית שלך את רוב הדברים שלי,
החלטתי לא לבוא יותר.
הלכתי לישון שש שעות אחרי הזמן שרציתי, מעכלת.
הבוקר התעוררתי לרגע של שמחה והתרגשות
שבת בבוקר
רציתי לזחול אל מיטתך ולנשק אותך בחיבוקים ואהבות
ואז נזכרתי
האם לכבד את החלטתי מהלילה ולהתרחק?
אמרת לי מילים קשות מאוד.
שאני תמיד פוגעת בי ובאחרים
שאני בריונית
שתפישת המציאות שלי מעוותת
לא היה נראה שאתה רוצה בכלל בנוכחות שלי.
אבל עדיין, מוקדם יותר שאלת אם נראה סרט ביחד ואמרת שאתה אוהב אותי.
וזה היה אמצע הלילה, אני יודעת שהיית עייף.
לא דיברת איתי, התעלמת מנוכחותי עד שעשיתי מניפולציה
למרות שקבענו וחיכיתי לך
הייתי צריכה לבקש ממך להביט בי ולא הצלחתי לעשות את זה.
דיברת בפאסיב אגרסיב ואמרת שאתה מגיב לי בשפתי,
לא יכולתי שלא להסכים שזו השפה שעליה חונכתי,
אבל גם למדתי שפות אחרות.
וגם אתה לא למדת את השפה הזו רק מאצלי, סירבתי להאמין לזה אבל כעת גם שואלת אם נכון הדבר.
אני מבולבלת.
חשבתי על הפיצול אישיות שלי,
שחלקים שונים רוצים, חושבים ומתנהגים אחרת.
האם כל מה שאמר רלוונטי רק לחלק מסויים? כמו שבהתחלה אמר שהוא רוצה להיות רק עם אחד ולא עם אחרים?
ואז אני אוכל ללכת אליו עכשיו ולחבק ולנשק...
אבל גם חשבתי על זה שהוא החליף לשון פנייה באמצע
ודיבר בקול של חצי בכי
הוא סובל איתי
הוא לא מרגיש בטוח איתי
הוא מרגיש שיש לו מקום.
בוקר טוב אחד לא ישנה את זה
אבל בוקר טוב אחד של חסד
ואוכיח לו שאני לא יכולה בלעדיו
בוקר אחד של קרבה ואהבה
אני לא צריכה להוכיח לו את זה, הוא כבר בטוח בכך.
אני צריכה להוכיח לעצמי שאני יכולה ושאפילו טוב לי איתי
אני צריכה לעשות שיהיה לי טוב שלי עם עצמי
להוכיח שמגיע לי לקבל את כל האהבה ותשומת הלב והקשיבות שיש לי
זה גם מה שהוא אומר והוא אוהב אותי ורוצה בטובתי ו
זה שהוא אוהב אותי לא אומר שזה טוב שנשאר קרוב.
הוא בעצמו אמר; ''מגיע לך יותר טוב מזה, אז למה את ממשיכה לחזור?''
בוקר אחד של ביחד בתוך כל ים הכאוס והכאב המטורף הזה
אבל
אבל
אבל...
😔
אני רוצה להאמין שזו פרידה
שאפשר שנדבר
אבל...
